מלחמות הבלקן, שתי מלחמות שפרצו בחצי האי הבלקני ב-1912 וב-1913.

"השאלה המזרחית"

היתה זו חוליה בשרשרת אירועים שהתמשכה מאז תחילת המאה ה-19, ונחשבה לאחת הבעיות הסבוכות והמסוכנות ביותר בהיסטוריה האירופית באותה תקופה - "השאלה המזרחית", או "השאלה הבלקנית". שורשיה היו נעוצים בתביעות הלאומיות של עמי הבלקן: במאות ה-15 וה-16 כבשה האימפריה העות'מאנית את ארצותיהם, אך במאה ה-19 הם ניצלו את שקיעת האימפריה והקימו מדינות עצמאיות, כמו יוון ב-1830, או רומניה, סרביה, מונטנגרו ובולגריה ב-1878. כל המדינות הללו שאפו להרחיב את שטחיהן אל חבלי-ארץ שבהם היו בני עמיהם נתונים לשלטון זר, והאימפריה העות'מאנית היתה חלשה מכדי לבלום תהליך זה.

מאז תחילת המאה ה-19 גילו מעצמות אירופה עניין רב בגורלם של השטחים שפינו העות'מאנים בהדרגה. ככל שהתמשכה המאה החריפה השאלה - במיוחד מבחינתן של רוסיה ושל אוסטריה-הונגריה , שכנותיה הגדולות של האימפריה העות'מאנית. בשתיהן ישבו עמים רבים, שחלקם עמדו בזיקה הדוקה עם עמי הבלקן; וגם בלעדי זאת, הן ראו בדאגה את התפוררות האימפריה העות'מאנית כתקדים שיניע את עמי המיעוט בשטחיהן לתבוע עצמאות.

מדיניותן הייתה -  הבטחת יציבות פנימית באמצעות התרחבות אל מחוץ לגבולותיהן, ודיכוי תנועות לאומיות בדלניות. מלבד זאת שאפו שתיהן להרחיב את אזורי השפעתן אל עבר הים התיכון, וכל אחת נתנה את חסותה למדינות בלקניות שונות. בתהליך זה הייתה משום סכנה: מדיניותן התוקפנית של מדינות החסות איימה לגרור אף אותן למלחמה. זאת ועוד: בגלל מערכת הבריתות הכללית שלהן (רוסיה עם צרפת, אוסטריה-הונגריה עם גרמניה), נשקפה סכנה לאירופה כולה.

מלחמת הבלקן הראשונה

עם השתלטות "התורכים הצעירים" על טורקיה (1908), אחת ממטרותיה של ממשלתם הייתה בלימת נסיגתה של האימפריה באמצעות תוכנית של רפורמות בתחומי המשפט, התרבות והצבא בכל חבליה. רפורמות אלה יושמו באכזריות רבה, ואיימו על עצם הדרישות הלאומיות של עמי הבלקן. ואכן, העילה המידית למלחמת הבלקן הראשונה הייתה התנגדותן של מדינות הבלקן לכוונת התורכים הצעירים להנהיג את הרפורמה המשפטית והתרבותית שלהם במקדוניה , שעדיין הייתה כפופה לשלטונם.

מלחמת הבלקן ההראשונה החלה ב-8 באוקטובר 1912, ובה נלחמו מונטנגרו, בולגריה , יוון וסרביה , בעידוד רוסיה, נגד האימפריה העות'מאנית. הטורקים הובסו בכמה קרבות גדולים (מידי הבולגרים בתרקיה, הסרבים במקדוניה ובאלבניה, המונטנגרים באלבניה והיוונים בסלוניקי), ואיבדו שטחים גדולים.

בדצמבר 1912 הוכרזה הפסקת אש, אבל אז פרצה הפיכה נגד משטר התורכים הצעירים באיסטנבול, כתוצאה ישירה של תבוסת האימפריה במלחמה. הקרבות התחדשו, והטורקים נחלו מפלות נוספות. בין השאר, הבולגרים כבשו את אדריאנופול ואיימו על קושטא, ואילו היוונים השתלטו על כרתים.

במאי 1913 נחתם הסכם לונדון , שקבע גבולות בינ"ל חדשים בבלקן. רוסיה ואוסטריה-הונגריה שיתפו פעולה בוועידת השלום בלונדון, שבה הוחלט להרחיק את גבול בולגריה מקושטא (אינטרס רוסי) ולהקטין את שטח סרביה (אינטרס אוסטרו-הונגרי). המעצמות גם עמדו על מתן עצמאות לאלבניה, אך הסכימו לחלוקת מקדוניה בין מדינות הבלקן האחרות. התוצאה החשובה ביותר של המלחמה היתה אובדן כל שטחי האימפריה העות'מאנית באירופה, מלבד מחוז אדירנה המשתרע עד למרחק כ-250 ק"מ ממערב לקושטא.

מלחמת הבלקן השנייה

מלחמת הבלקן השנייה פרצה ביוני 1913 - הפעם בין בולגריה לבין בעלות בריתה לשעבר, סרביה ויוון. ברקע הייתה מחלוקת על אופן חלוקתה של מקדוניה בין שלוש המדינות. הבולגרים הם שפתחו במלחמה, אך הובסו, וסרביה ויוון חילקו את רוב שטח מקדוניה ביניהן. הסכם השלום נחתם באוגוסט.

בתום הקרבות, עדיין נותרו מתיחויות רבות בבלקן. חשובה מכול, במבט לאחור, הייתה התמרמרותה של סרביה על אוסטריה, שאילצה אותה לסגת משטחים שכבשה באלבניה ובמקומות אחרים. מתיחויות אלה הוליכו במישרין לפרוץ מלחמת העולם הראשונה .