הפרה בהודו
ההינדים מחשיבים את הפרהואת השור לקדושים. הפרה היא הסמללאדמהובהשאלה גם לכלל תרומותיה של האדמה לאדם, וכן נחשבת לאם כל האלים. על פי האמונה ההינדית, בגוף הפרה ישנם 330 מיליון אלים ואלות. בתאולוגיה ההינדית קדושת הפרה נקשרת גם לגלגול נשמות, כך שהנשמה לובשת דמות אנוש לאחר שהתגלגלה מהפרה. ישנה אמונה כי על המת לחצות נהר סוער, וכי תרומת בני משפחתו לפרות המקדשים ההינדים מזכה את המת בכך שיאחוז בזנב פרה כשהוא חוצה את הנהר. מתוך קדושת הפרה נובעת קדושת החיים וקדושת כל בעלי החיים. בהריומשהמתואר קרישנהכרועה בקרוכמגן הפרות. יש הסוברים שהדבר נעשה על מנת להעלות את חשיבותו ולקרבו אל מלכת האלים.
פמפלט הינדי מוחה נגד המנהג המוסלמי לשחוט פרות.בתמונה קאלי, שד מהמיתולוגיה ההודית, מנסה לשחוט פרה קדושה
אמונה נוספת מגדירה את הפרה כאחת משבע אמהותיו של האדם,[1]ולכן על האדם לכבדה כפי שהוא מכבד את אימו, מכאן שכפי שהאדם לא הורג את אימו כך אסור לו להרוג את הפרה.
כתוצאה מקדושת הפרה, ההינדים נמנעים מלשחוט ולאכול את הפרה ואת השור. בהודו, בה מרוכזים מרבית ההינדים, ניתן לראות פרות משוטטות באופן חופשי, ועל פי המנהג יש להתייחס לפרה בכבוד, כאל אֵם, כהכרת תודה, בין השאר, על החלבשהיא מספקת. הינדי מסורתי לא רק שלא יאכל בשר פרה(ולעומת זאת, אם אינו צמחונייאכל בשר תאו) אלא אף לא יעשה שימוש בתוצרי הפרה (לא ינעל נעלי עורהעשויים מעור פרה או לא יישא תיק העשוי מעור פרה). חלב הפרה והגהי(חמאה) משמשים בטקסים דתיים ואף בטקסי שריפת גופות כסמל של קדושה וחזרה לאדמה.
הגנה על הפרה אף עוגנה בצורה כזו או אחרת בחוקה הפדרלית של הודו, במרבית מדינות הודו. קדושת הפרה הייתה מקור למתיחות דתית-פוליטית בין ההינדים למוסלמים בתת-היבשת ההודית, ובכך הפכה הפרה לא רק לסמל דתי כי אם סמל פוליטי. בעבר היו בהודו מהומות שהונעו מסלידת ההינדים את מנהגם של מוסלמיםלאכול בשר בקר. אולם כיום מוסלמים מגדלים בקר לבשרבהודו ואף מייצאים אותו לאירופהכבשר אורגני.
בוודות, כבר החל בריג ודה, מוזכרת הפרה בחיוב ואף יש דימויים של נהרותהשופעים את מימיהם כפי שהפרה שופעת חלב. אף על פי כן, בתקופה זו (800-1800 לפני הספירה), שחיטת הבקר הייתה מותרת, אם כי בהקשרים טקסיים.
לטענת האנתרופולוגמרווין האריס, כאשר מנהיגי הודות לא יכלו להחזיק עוד בעדרים של בקר (דבר אשר שימר את עושרם), השחיטה והאכילה המסיבית של הבקר באה לקיצה. מאורח חיים של רועים למחצה, עברה האוכלוסייה לאורח חיים חקלאיהמבוסס על משק-חלב, זאת כתוצאה מהיתרונות האקולוגיים שבכך. בערך בשנת 600 לפני הספירה רמת החיים של האיכריםהחלה לרדת כתוצאה ממצוקה חברתית-כלכלית (מלחמות, בצורות, רעב). לטענת האריס, ההמון העני, שבניגוד למעמד הגבוה לא יכול היה להרשות לעצמו לאכול בשר, החל לסלוד מרעיון העלאת הקורבנות אשר היה סמל להנצחת הפערים. על רקע זה צמח הבודהיזםשגינה נטילת חייהם של בני אדם וחיות, וכן העלאת קורבנות. בהודו צמחו בתקופה זו אמונות נוספות - דוגמת הג'ייניזם- אשר אסרו על הריגה והקרבת קורבנות. לטענת האריס, הדבר קשור לסבלותיהם של ההמון העני, אשר אותן אמונות דיברו אליו.
בעקבות הבודהיזם אימץ ההינדואיזם את עקרון איסור הריגת החיות.[2]לאחר מאבק של מאות שנים כבש ההינדואיזם את הבכורה בהודו. לטענת האריס, קדושתה של הפרה וכן ההימנעות משחיטתה ואכילתה, נמשכו לאורך השנים, מאחר שהיה משתלם כלכלית-אקולוגית לקיים אמונה ופרקטיקה זו. האריס מציג את התועלת הרבה של הפרה (משק החלב, גללים, טופוגרפיה המתאימה לשור ולא לטרקטור וכיוצא בזה) לעומת ההשקעה המינימלית (הפרות מוחזקות בתנאים על סף רעב), כגורמים ששימרו את האמונה הדתית בדבר קדושתה של הפרה, וההימנעות משחיטתה ואכילתה.