חרטה ורגשי אשמה בקריצה לבודהיזם
ראשית עלינו להבין שההתייחסות שלנו המערביים לאשמה שונה מזו הקיימת במזרח הרחוק. לפי מחקרים שנעשו עלה שאנו המערביים תקועים חזק בתוך נושא האשמה. כבר מגיל רך אנחנו צריכים לכפר ולבקש סליחה על מעשים (לא טובים) שעשינו. לעומת המזרח שמבחינה זו הם "נקיים" יותר מאיתנו ורמת האשמה אצלם פחותה, מפותחת אצלם יותר – "הבושה".

מאת:
ניסים חיימוב



 

חרטה ורגשי אשמה

 

 

במאמר זה אתייחס לנושא החרטה ורגשות האשמה בקריצה לכוון הבודהיזם.

מצד אחד ללא מצפון המכוון אותנו במהלך חיינו נהייה אנשים מסוכנים,חולים ונעדרי חרטה.האשמה היא רגש כואב וקשה ויכולה לשמש במקרים רבים כמנוף לשינוי,אך מצד שני היא עלולה להוות עבורנו חרב פיפיות משום שבמקום לקחת אחריות אנחנו מרגישים אשמים ולא עושים דבר.

כלומר יש למצוא את דרך האמצע ועלינו לפעול ,לתקן,לכפר ולעשות מעשים הפוכים בטבעם מהמעשה הגורם לנו להרגיש אשמים.

ובהשלכה לבודהיזם-העשייה חיונית לטיפול בכאב האשמה,ואי העשייה משמעה לתת לכאב להתדרדר ואף להפוך לכרוני. רגשות האשם דומים למלכודת עצמית.כשאין אפשרות לפרק את רגש האשמה מנשקו,הוא מתעצם ככל ששוקעים בו ונוצרת מלכודת,אנחנו מרגישים אשם על דבר מה שעשינו בעבר אבל בעצם דורכים במקום ללא תזוזה.

חרטה

מנקודת מבט בודהיסטית היא סוג של עשיית שלום עם עצמנו ועם הזולת.מדוע?

כשאנחנו מתחרטים על משגה שעשינו,אנחנו ממוקדים במשגה וחושבים כיצד לתקנו או כיצד לשנות את התנהגותנו בפעם הבאה .הנחת היסוד מאחורי החרטה היא שהמעשה היה בלתי מציאותי ושגוי.

הבודהיזם מגדיר חרטה כ"צער על מעשה שעשה האדם בעצמו  בהתאם להשקפותיו או שנעשה תחת לחץ הזולת,ובסופו של דבר האדם מרגיש חוסר חיבה כלפי המעשה שנעשה".

באשמה לעומת החרטה יש משהו התוקע אותנו במקום ,מונע מאיתנו לשנות את השקפותינו,אלפרד אדלר,מייסד הפסיכולוגיה האינדיווידואלית,טען:"אשמה הי מכסה של כוונות טובות".ולפי אמירה זו צריך להפסיק להרגיש אשמים ולעשות מעשה.

 

לסיום –רגשות אשמה או חרטה שאינם מתבטאים בהחלטה לשנות דבר מה ,גם אם הוא מזערי,חוטאים למטרה.עלינו להחליט החלטה  שלא ליצור לעצמנו מלכודות כאלו ,לעצור את המערכות ,לנשום נשימה עמוקה ולבחון את רגשותינו ואת מעשינו בתשומת לב,בחמלה כלפי עצמנו וכלפי הזולת.ולהבין שזה בסדר לטעות ולתקן שוב ושוב.