מילאנו

הדואומו בתרבות הפופולארית בסרט Rocco e i suoi fratelliשל לוקינו ויסקונטי מ-1960 המתרחש במילאנו יש סצנה שבה הגג של הדואומו משמש כרקע. אנשים המדברים בניב המילאני משתמשים בביטוי "Fabbrica del Duomo" (או בניב "Fabrica del Dom") כתואר המשמש לתיאור משימה ארוכה ביותר, מורכבת מדי ולעתים אפילו בלתי אפשרית להשלמה, וזאת עקב הזמן הארוך של מאות שנים שלקח להשלים את הדואומו. לעתים ביטוי זה נאמר בהומור ולעתים לא.

מאת:

ניסים חיימוב

מילאנו

במילאנו, בירת מחוז לומברדיה העשיר, כ- 1.7 מיליון תושבים. העיר השנייה בגודלה באיטליה אחרי רומא, אך היא המרכז העסקי, הבורסאי, התעשייתי (הבורסה ומפעלי אלפא רומיאו למשל) והפיננסי. נחשבת ל"מכה" של העיצוב בעולם כולו. טובי המעצבים פעלו ופועלים בה. בשנת 1997 נטמן בה המעצב ג'יאני ורסאצ'ה לאחר שנרצח במיאמי. בעיר נערכים ירידים, תערוכות וקונגרסים למכביר. העיתון החשוב באיטליה "קוריירה דלה סרה" יוצא לאור במילאנו. מילאנו מנוגדת מאוד באופייה לרומא ולדרום. ההשפעה הגרמנית והאוסטרית ניכרת בה. המטבח המילאנזי משובח ומבוסס יותר על אורז, פולנטה, חמאה, בשר בקר וחזיר מאשר על פסטה, שמן זית, עגבניות ובשר כבש.

העיר נוסדה ע"י הקלטים במאה ה-5 לפנה"ס כ- מדיולנום. מאותה תקופה כמעט אין אנו מוצאים מאומה.הרומאים כבשו אותה בשנת 222 לפני הספירה, ובמאה ה-3 הפכה לבירת האימפריה הרומאית המערבית. הקיסר קונסטנטינוס פרסם בה את הצו שהפך את הנצרות לדת הרשמית של האימפריה. בשנת 374 מונה אמברוג'ו הקדוש להגמון של מילאנו והוביל מעין מסע צלב לחיסולן של עבודת האלילים ושל הכפירה מכל סוג. במאות ה-5 וה-6 סבלה מילאנו מפשיטות ברבריות של שבטים לונגוברדיים ("ארוכי הזקן" - לימים לומברדיים), ולאחר מכן הפרנקים. בשנת 962 הייתה שוב לפרק זמן קצר בירת איטליה. במאה ה- 12 כרתה ברית עם ערים אחרות בצפון "הליגה הלומברדית" (היום שמה של המפלגה הבדלנית המכונה גם הליגה הצפונית ששואפת לפצל את איטליה ולהקים בצפון את מדינת "פדאניה" העצמאית). במאות ה-13-15נשלטה ע"י משפחת ויסקונטי ולאחר מכן עד למאה ה- 16 ע"י משפחת ספורצה. שליטים אלה עודדו את היצירה האומנותית והתרבותית, בין היתר הגיעו לעיר ליאונרדו דה וינצ'י ובראמנטה.

במאה ה-16 נכבשה מילאנו ע"י הספרדים עד תחילת המאה ה-18 המילנזים מתייחסים לתקופה זאת כתקופה שחורה בהיסטוריה של העיר ומדברים עד היום עליהם בעוינות גלויה

נכבשה ע"י האוסטרים ששלטו בה עד לאיחוד איטליה באמצע המאה ה-19, מילאנו הפכה לעיר החשובה בתהליך האיחוד. מוסוליני הקים ב-1931 רכבת תחתית ותחנת רכבת מרכזית במבנה ענק ומקושט כמיטב המסורת הפאשיסטית (מול התחנה נמצא גורד השחקים של פירלי שנפגע ממטוס קל מתאבד באפריל 2002).

במלחמת העולם השנייה נפגעה מילאנו ולאחר מכן שוקמה ושגשגה. בשנת 1945 הוצא מוסוליני להורג בפיאצלה לורטו.

במילאנו נערכים פסטיבלי אופרה ב"לה סקאלה" בחודשים מאי עד דצמבר וכן פסטיבלי ג'אז בחודשים אפריל מאי.

הקהילה היהודיתבמילאנו עתיקת יומין מהמאה ה-6 וזכתה ליחס טוב יחסיתלקהילות אחרות (לא הוקם בה גטו), על אף תקופות של סבל, עלילות דם וגירושים בשנים 1320 ו-1535. חלק מבני הקהילה נספו בשואה ואחרים נעזרו באוכלוסייה המקומית. אחרי השואה שבו היהודים למילאנו וכיום יש במילאנו כ-10,000 יהודים (הקהילה השנייה בגודלה באיטליה), חלקם פליטים מלוב, אירן וסוריה. ברח' Guastellaמס' 19 נמצא בית כנסת שהוקם על חורבות בית הכנסת הישן אשר נהרס במלחמת העולם השניה.

תולדות הקהילה

יש יסוד להשערה כי היו יהודים במילאנו כבר בימי הקיסרות הרומית : סוחרים ובעלי קרקעות. עמדו על כך שני היסטוריונים של יהדות איטליה: שלמה סימונסון ואטילו מילאנו ‏‏^[1] . אולם המסקנות אינן בהירות כל צרכן.

הבישוף סנט אמבריוג'יו (Sant'Ambrogio) ממילאנו, שחי במאה ה-4, בקש להצית את בית הכנסת בעיר. תאודור הגדול (Teodorico il Grande) מלך האוסטרוגוטים, אשר חי במאה ה-5, למרות שלא היה ידיד ליהודים , הגן על הקהילה היהודית ועל בית הכנסת. לודויג'ו השני (Ludovico II del Sacro Romano Impero), קיסר האימפריה הרומית הקדושה ציווה על גרוש היהודים בשנת 855 מכל רחבי איטליה.

במסמך "Sacramentum potestatis" שפורסם במילאנו במאה ה-13, נצטוו פקידי הממשל לשלח את היהודים ממילאנו והסביבה. בסוף המאה ה-16 עוד גורשו היהודים מהעיר.

במאה ה-14 גברה ההגירה של יהודי אשכנז לצפון איטליה. בואם של הקהילות התקבל בברכה על ידי ג'אן גאליאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti) שהיה הדוכס הראשון של מילאנו, אבל בתנאי שלא יגורו במילאנו. הם זכו, במקומות מושבם בערי צפון איטליה לאוטונומיה משפטית ודתית. הם הורשו להקים בית כנסת בתוך הערים ובתי קברות מחוצה להם. אשר לשהייה במילאנו, נקבע שהיא לא תמשך מעל לשלושה ימים. האיסור נמשך גם במאות הבאות. במשך תקופה קצרה הם הורשו לגור באכסניה נוצרית באזור Porta Romanaוהורשו לבשל את מאכליהם. בשנת 1580 הורשו היהודים לגור במבנה אחד, אך לתקופה שאינה עולה על 20 יום. בשנת 1591 בוצע גירוש כללי של יהודים ובעיר לא היו יהודים עד שנת 1683.

ראשיתה של הקהילה

ניתן ליחס את ייסודה של הקהילה לבעל אכסניה :Abram Bondi Corinaldi. הוא הגיש בקשה בשנת 1778 לארח יהודים במלונו. בבקשה הוא הוסיף מישאלה, להקים בית כנסת בנוסח יהודי איטליה, ללא סימנים חיצוניים בולטים. הבקשה נדחתה בטענה ש"הסובלנות הנוצרית בנושאים דתיים אינה כוללת את היהדות" ‏‏^[2]

החל משנת 1820 גבר היישוב היהודי בעיר, כחלק ממגמת העיור בכלל. היהודים נטו לאקדמיה, מקצועות חופשיים ומקצועות ייחודיים להם כמו: בנקאות, מסחר, טקסטיל ועיסוק באבנים יקרות. מספרם של היהודים עלה מ-214 בשנת 1848 ל-3,012 בשנת 1901 - כ-6 פרומיל מתושבי העיר. זה היה מספרם, כאשר הוקם בית הכנסת הגדול ברחוב ג'ואסטלה.

הקהילה היום

מערכת חינוך ענפה פועלת בעיר: גני ילדים, תלמודי תורה, בית ספר עממי, חטיבת ביניים ובית ספר תיכון. בנוסף לכך קיימת גם ישיבה גדולה של חב"ד.

בעיר פועלים כעשרה בתי כנסת ליוצאי אשכנז, לעדת חסידות חב"ד וליוצאי ארצות המזרח כמו יהדות לוב ויהדות איראן. רק בבית כנסת אחד מתקיימות תפילות יומיות. לקהילה מערכת ענפה של חינוך ותרבות ומוסדות לעזרה סוציאלית, כמו בית אבות. ביטאון הקהילה "Mosaico" רואה אור דרך קבע.

במילאנו פועל משנת 1955 המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו (La Fondazione Centrodi Documentazione Ebraica Contemporanea CDEC) בראשות מיכֶ‏ל צרפתי (Michele Sarfatti). המכון עוסק בתיעוד, חינוך ומאבק באנטישמיות.

בתחנת הרכבת המרכזית של העיר מילאנו צ'נטראלה מוקם אתר זיכרון ל-605 יהודי מילאנו, אשר נשלחו בשנת 1944 מרציף 21 להשמדה. שמותם יופיעו על קיר הזיכרון במנהרה העולה לרציף זה. האתר ישתרע על שטח של 70 סמ"ר. היוזמה להקמה באה מהממשל האיטלקי והנהלת חברת הרכבות.

קהילת מילאנו מטפלת בבית הכנסת ובמוזיאון היהודי המצוי בעיר סביונטה (La sinagoga di Sabbioneta), במוזיאון הדפוס בעברי (MUSEO DELLA STAMPA) בסונצ'ינו ( Soncino) ובבית הקברות היהודי בבוצולו (ll cimitero ebraico di Bozzolo).

במרץ 2009 נחתם הסכם עם ממשלת מחוז לומברדיה לפיו בתי החולים במילאנו יאפשרו לחולים היהודים: ארוחות כשרות, ביקור של רב, התייעצות עם רופא "ידיד" וכניסת מתנדבים יהודים של הקהילה. מוקד - ביטאון יהודי איטליה

הקתדראלה - Il Duomo

לקתדראלה נגיע דרך המדרחוב היפה של ויה ויטוריו עמנואל, גדוש חנויות מסוגננות, בתי קפה ועוגות מהממות.

הקתדראלה של מילאנו היא אחת היפות בעולם והשלישית בגודלה בעולם, בשטח של 11,500 מ"ר, אורך 158 מ', רוחב 93 מ'.

הקתדראלה בנויה בסגנון גותי, עשויה כולה משיש לבן, ועטורה במגדלים, צריחים מחודדים ופסלים. נבנתה במאות ה-14-16. החזית הושלמה בתחילת המאה ה-19 עפ"י הוראות נפוליאון. האולם מופרד ב-52 עמודים. גובה האולמות - 91 מ'. בקריפטה של הקתדראלה נמצא קבר מוכסף של קרלו בורומיאו הקדוש, ארכיבישוף מילאנו, שנפטר ב-1584. כן נמצא בקתדראלה לפי המסורת הנוצרית שריד של אחד המסמרים מצליבתו של ישו, שמוצג לציבור כל ספטמבר.

מומלץ לעלות במעלית לסיור על גגות הקתדראלה (בתשלום), שם יש 135 עמודי שיש לבנים ו-3,200 פסלים. ים הצריחים והפסלים מסיט את תשומת הלב מכך שזו אחת הקתדראלות היחידות החשובות בעולם שאין בה מגדל פעמונים. על הצריח המרכזי שבגג פסל מוזהב של המדונה בגובה 108 מ' מ-1774.

לחילופין ניתן לעלות לקומה השביעית והעליונה של בית הכול-בו Rinascente(רינאשנטה) ולהשקיף על הארכיטקטורה והפיסול של גגות הדואומו.

היסטוריה

התוכנית של מילאנו, הבנויה כך שהרחובות יוצאים מכיכר הדואומו בצורה רדיאלית או מקיפים אותה, חושפת את העובדה שהכיכר והמבנה שבמרכזה תפסו את המקום המרכזי ביותר בעיר הרומית מדיולאנום. בעיר הרומית שכנה במקום בזיליקה ומולה פורום. בזיליקת אמברוזיוס הקדוש נבנתה בכיכר בתחילת המאה ה-5, ובזיליקה נוספת צורפה ב-836. כאשר שרפה הרסה את הבזיליקות ב-1075 הן נבנו מחדש כקתדראלה.

ב-1386 החלה בניית הקתדראלה הנוכחית בפקודתו של הארכיבישוף אנטוניו דה סאלוצו (Saluzzo). הקתדראלה נבנתה בסגנון גותי מאוחר השואב יותר מהגותיקה הצרפתית מאשר האיטלקית. הבנייה חפפה את עלייתו של בן-דודו של הארכיבישוף, ג'אן גָלֵאָצוֹ ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), ויועדה כפרס לאצולה ולמעמדות הפשוטים שדוכאו בידי קודמו של ויסקונטי ברנאבו ויסקונטי. לפני שהחלה העבודה עצמה, נהרסו שלושה בניינים חשובים: ארמון הארכיבישוף, ארמון Ordinariובית הטבילה של סטפן הקדוש של האביב, בעוד שכנסיית מריה מג'ורה הקדושה נוצלה לספק אבנים וחומרי גלם לבנייה. ההתלהבות לבניין החדש והעצום התפשטה בקרב האוכלוסייה וג'אן גאליאצו הממולח, יחד עם בן-דודו הארכיבישוף אספו תרומות רבות עבור העבודה. תוכנית הבנייה עברה ביקורת קפדנית מצד "Fabbrica del Duomo" שכללה 300 עובדים, שהונהגו בידי המהנדס הראשי סימונה דה אורסניגו (Simone da Orsenigo). גאליאצו נתן לפבריקה שימוש בלעדי בשיש ממחצבת קנדוליה (Candoglia) ופטר אותה ממסים.

ב-1389 מונה לעמוד בראש המיזם מהנדס ראשי מצרפת, ניקולא דה בונאוונטיר (Nicolas de Bonaventure), דבר שהוסיף חותם גותי חזק לקתדרלה. עשר שנים מאוחר יותר נקרא מפריז אדריכל צרפתי נוסף, ז'אן מיניו (Jean Mignot), לשפוט ולשפר את העבודה שנעשתה עד אז. מיניו הכריז על כל העבודה שנעשתה כ-"pericolo di ruina" ("בסכנת הרס") מאחר שהיא נעשתה "sine scienzia" ("ללא מדע"). בשנים שלאחר מכן התבדו תחזיותיו של מיניו, אך בכל זאת דרבן הדבר את מהנדסיו של גאליאצו לשפר את השיטות והכלים שלהם. העבודה המשיכה במהירות, ובעת מותו של ג'אן גאליאצו ב-1402 הושלמה כמעט מחצית מהקתדראלה. הבנייה התעכבה כמעט לגמרי עד 1480, עקב מחסור בכסף וברעיונות: העבודות הבולטות ביותר בתקופה זו היו הקברים של מרקו קארלי והאפיפיור מרטינוס החמישי (1424) והחלונות של האפסיס (שנות ה-1470) שמתארים את יוחנן הקדוש האוונגליסט (St. John the Evangelist) שנעשה על ידי כריסטופורו דה מוטיס (Cristoforo de Mottis) ואת אליגיוס הקדוש (Saint Eligius) ויוחנן הקדוש מדמשק (San John of Damascus) שנעשו על ידי ניקולו דה ואראלו (Niccolò da Varallo). ב-1452, תחת השגחתו של פרנצ'סקו ספורצה (Francesco Sforza), הספינה הראשית (Nave) והאגפים הצידיים הושלמו עד המפרץ השישי.

בשנים 1500-1510, תחת השגחתו של לודוביקו ספורצה (Lodovico Sforza), הכיפה המתומנת הושלמה, והפנים קושט ב-4 סדרות בנות 15 פסלים כל-אחת, המתארת קדושים, נביאים, סיבילות (sibyls) ועוד דמויות מהתנ"ך. חוץ הקתדראלה נשאר זמן רב ללא קישוטים, למעט Guglietto dell'Amadeo("הצריח הקטן של אמאדאו") שנבנה בשנים 1507-1510. זוהי יצירת מופת מהרנסאנס שלמרות זאת משתלבת בהרמוניה עם המבנה הגותי של הקתדרלה.

בזמן השלטון הספרדי, הקתדראלה הייתה שמישה, למרות שהפנים היה ברובו לא גמור, ומספר מפרצים בספינה הראשית היו עדיין חסרים. ב-1552 קיבל ג'אקומו אנטניאטי (Giacomo Antegnati) הזמנה לבנות עוגב לצד הצפוני של בית המקהלה, וג'וזפה מדה (Giuseppe Meda) סיפק 4 מתוך 16 המוטות שקישטו את אזור המזבח (התוכנית הושלמו בידי פדריקו בורומאו (Federico Borromeo). ב-1562 נוספו יצירות האמנות St. Bartholomewשל מרקו ד'אגראטה (Marco d'Agrate) והפמוט הרב-זרועי Trivulzio(המאה ה-12).

אחרי עלייתו של קארלו בורומאו לכס הארכיבישופות הוצאו מהדואומו כל המונומנטים החילוניים. זה כלל את הקברים של ג'ובאני מאריה ויסקונטי, ברנאבו ופיליפו מאריה ויסקונטי, פרנצ'סקו ספורצה ואשתו ביאנקה, גאליאצו מאריה ספורצה ולודוביקו, שהועברו למקומות לא ידועים. למרות זאת, התערבותו העיקרית של בורומאו הייתה מינויו של פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini) כמהנדס הראשי - היה זה מהלך פולמוסי, שכן זה הצריך רוויזיה בפסלים, שכן פלגרינו לא היה חילוני והדיוט. בורומאו ופלגרינו שאפו למראה חדש ורנסאנס יותר של הקתדרלה, שידגיש את טבעה הרומי-איטלקי ויעמעם את הסגנון הגותי, שנראה כעת כזר ולא מתאים. מאחר שהחזית המערבית לא הושלמה עדיין תכנן פלגריני חזית בסגנון "רומי", עם עמודים, אובליסקים וטימפנון גדול. תכנון זה מעולם לא יצא לפועל, אבל קישוט הפנים נמשך. בשנים 1575-1585 נבנה מחדש מזרח הכנסייה מבפנים, כאשר מזבחים חדשים ואגן טבילה נוספו לספינה הראשית. ספסלי מקהלה מעץ נבנו למזבח הראשי על ידי פרנצ'סקו ברמבילה, עבודה שהושלמה ב-1614.

ב-1577 קידש בורומאו את המבנה ככנסייה חדשה, נפרדת מכנסיית סנטה מריה מג'ורה וסנטה טצ'לה (שאוחדה ב-1549 אחרי מחלוקות עזות).

בתחילת המאה ה-17, תחת השגחתו של פדריקו בורומאו, הונחו היסודות של החזית החדשה על ידי פרנצ'סקו מריה ריקיני (Francesco Maria Richini) ופאביו מנגונה (Fabio Mangone). העבודה נמשכה עד 1638 עם בניית 5 שערים ו-2 חלונות אמצע. ברם, ב-1649, האדריכל החדש, קרלו בוצי (Carlo Buzzi), הכניס מהפכה בולטת: החזית המערבית תשוב ותיבנה בסגנון הגותי, כולל הפרטים שכבר סוימו בתוך עמודים גותיים מרובעים ו-2 מגדלי פעמון ענקיים. תכנונים אחרים סופקו בין השאר על ידי פיליפו ג'ובארה (Filippo Juvarra) בשנת 1733 ולואיג'י ונוויטלי (Luigi Vanvitelli) בשנת 1745, אבל כולם לא הגיעו לידי מימוש. ב-1682 החזית של סנטה מריה מג'ורה נהרסה וכיסוי הגג של הקתדרלה הושלם.

ב-1762 הוקם אחד ממאפייניה המרכזיים של הקתדרלה, צריח המדונינה, שהתנשא לגובה מסחרר של 108.5 מטר. הצריח תוכנן על ידי פרנצ'סקו קרוצ'ה (Francesco Croce) ועליו נמצא פסל פוליכרומי של מריה הקדושה (המדונה) ההולם את שיעור הקומה של הקתדרלה.

ב-20 במאי 1805 ציווה נפוליון בונפרטה (שעמד להיות מוכתר כמלך איטליה) לסיים את החזית המערבית. בהתלהבותו הרבה, הוא הבטיח שכל ההוצאות יכוסו על ידי האוצר הצרפתי, שיפצה את ה-Fabbricaעל הנכסים שהיה עליו למכור. למרות שהפיצויים מעולם לא שולמו, ההבטחה נתנה זריקת מרץ לעבודות ותוך 7 שנים הושלמה החזית. האדריכל החדש, פרנצ'סקו סואבה (Francesco Soave) עקב אחרי המיזם של בוצי והוסיף מספר פרטים נאו-גותיים לחלונות העליונים. כצורה של הודיה, פסל של נפוליון הונח על אחד מצריחים.

בשנים שלאחר מכן נבנו רוב הקשתות והצריחים החסרים. הפסלים על הקיר הדרומי סוימו אף הם. בשנים 1829-1858 הוחלפו הוויטראז'ים בחלונות, דבר שדווקא פגם באסתטיקה. הפרטים האחרונים של הקתדראלה הושלמו רק במאה ה-20: השער האחרון נחנך ב-6 בינואר 1965. תאריך זה נחשב לסוף בניית הקתדרלה, תהליך שנמשך דורות רבים ומאות שנים, למרות שנותרו מספר אבנים לא-מסותתות שיש להשלימן כפסלים.

בשנת 2006 עברה החזית המערבית של הקתדראלה שיפוץ.

[עריכה] אדריכלות ואמנות

מבחוץ נראית קתדראלת מילאנו קלה ואוורירית, כאילו היא עומדת להמריא וזאת הודות לתמיכות הדואות המשופעות בעלות 2 החלקים והמספר הרב של הצריחו נים (פינקלס) המזדקרים ממנה כמו חצים. הבניין העצום בנוי מלבנים ומצופה בשיש מהמחצבות שתרם ג'אן גאליאצו ויסקונטי. התיקונים והתחזוקה של המבנה מורכבים מאוד.

גג הקתדראלה פתוח לתיירים תמורת תשלום וממנו אפשר לראות על נקלה את יער הצריחו נים המזדקרים מהקתדרלה, אך גם להבחין בפרטי פיסול שאחרת לא היה ניתן להעריכם.

מבנה הקתדראלה הוא בעל 5 אגפים: ספינה ראשית (Nave) בגובה 45 מטר (הקמרונות הגותיים השלמים הגבוהים בעולם, למעט 48 המטרים של קתדראלת בובה שלא הושלמה) ו-2 מעברים מכל צד, המחולקים בידי 40 עמודים. מבנה זה משקף את מבנה החזית בעלת 5 השערים. גם לבית הרוחב (Transept) יש מעברים. הקתדראלה היא בצורת צלב אופייני ומעל מקום המצלב בנויה כיפה מתומנת שעליה צריח שבראשו עומד פסל המדונה הקדושה המפורסם, ומתנשא לגובה 108.5 מטר.

מונומנטים מרכזיים ומראות פנים הקתדראלה כולל כמות עצומה של מונומנטים ויצירות אמנות. אלה כוללים את:

הסרקופג של הארכיבישוף אלברטו דה אינטימיאנו (Alberto da Intimiano), שמעליו ניצב צלב מלוחיות נחושת.

הסרקופגים של הארכיבישופים אוטונה ויסקונטי (Ottone Visconti) וג'ובאני ויסקונטי (Giovanni Visconti) שנוצרו בידי אמן מקמפיאונה במאה ה-14.

הסרקופג של מרקו קארלי (Marco Carelli) שתרם 35,000 דוקאטי להאיץ את בניית הקתדרלה.

שלושה מזבחות שבנה פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini), שכוללים את יצירת האמנות Visit of St. Peter to St. Agatha jailedמאת פדריקו זוקארי.

בצד הימני של בית הרוחב, המונומנט לג'אן ג'אקומו מדיצ'י די מאריניאנו (Gian Giacomo Medici di Marignano) הנקרא "Medeghino" מאת לאונה לאוני (Leone Leoni) ומזבח השיש מהרנסאנס הנמצא בסמוך ומקושט בפסלי ברונזה בציפוי זהב.

בחזית המאוזוליאום לשעבר נמצאת יצירת האמנות הידועה ביותר של הקתדרלה: פסל ברתולומיאו הקדוש מאת מרקו ד'אגראטה (Marco D'Agrate).

מזרח הכנסייה הוא יצירת מופת מהרנסאנס המאוחר וכולל בית מקהלה, מקדש מאת פלגריני, שני דוכנים להטפה עם עמוד בצורת פסל אדם (Telamon) מצופים בנחושת וברונזה ושני עוגבים גדולים. מסביב למקהלה יש שני שערים לחדר תשמישי הקדושה, מספר ציורי פרסקו ופסל מהמאה ה-15 של האפיפיור מרטין ה-5 מאת ג'קופינו דה טראדאטה (Jacopino da Tradate).

בית הרוחב מכיל את הפמוט הרב-קני Trivulzio Candelabrum, בעל 2 חלקים. הבסיס (שמיוחס לניקולס מוורדון (Nicolas of Verdun), המאה ה-12) שמעוצב עם אנסמבל של גפנים, ירקות וחיות דמיוניות; וקנה הגביע, מאמצע המאה ה-16.

במעבר השמאלי נמצא המונומנט של ארצ'ימבולדי מאת אלסי ודמויות רומנסקיות המתארות את השליחים בשיש אדום ואגן טבילה ניאו-קלאסי מאת פלגריני.

נורה אדומה וקטנה בכיפה מעל האפסיס מסמנת את הנקודה שבה הונח אחד מהמסמרים אשר שימשו לצליבתו של ישו.

ממדים וגדלים אופייניים

אורך: 157 מטר.

רוחב בטרנספט: 92 מטר.

רוחב פנימי של הספינה הראשית: 16.75 מטר

גובה פנימי של הספינה הראשית: 45 מטר (קמרונות הקתדראלה הגבוהים בעולם, אחרי קתדראלת בובה, ראו רשימת הקתדראלות בעלות הספינות הראשיות הגבוהות ביותר).

גובה העמודים: 24.5 מטר.

גובה פנימי של אזור המצלב: 65.5 מטר.

גובה הצריח המרכזי: עם הפסל - 108.5 מטר, ללא הפסל - 106.5 מטר.

ממדי החלונות של האפסיס: 20.75 על 8.5 מטר.

הקתדראלה יכולה להכיל 40,000 איש.

הדואומו בספרות

הסופר והעיתונאי האמריקאי מארק טוויין, תיאר בספרו את הדואומו במילאנו בספרו מסע תענוגות לארץ הקודש:

	איזה פלא! כה גדולה, כה חגיגית, כה עצומה! ועדיין כה עדינה, כה אוורירית, כה חיננית! עולם מלא של משקל מוצק, ועדיין זה נראה כמו... הזיה של קרח שיכולה להיעלם בנשימה! ... הדלת המרכזית מתוך חמשת דלתותיה הגדולות מוקפת בקישוטים קלילים של ציפורים ופירות וחיות וחרקים, שסותתו בגאוניות רבה בתוך השיש כך שהם נראים כמו יצורים חיים-- והדמויות הן כה רבות והעיצוב הוא כה מורכב, כך שאפשר ללמדו במשך שבוע ללא מיצוי העניין בו... בכל מקום בו ניתן למצוא נישה או עמדה בבניין גדול זה, מהפסגה לבסיס, יש פסל שיש, וכל פסל הוא נושא למחקר בפני עצמו... גבוה מעל, על הגג הנישא, שורות על גבי שורות של צריחונים מסותתים ומקושטים במעשי תשבץ נובעים גבוה לאוויר, ומבעד מרקמם העשיר רואים את השמיים שמאחוריהם... למעלה על הגג...נובעים מאריחי השיש הרחבים שלו, היכן שטורי הצריחים, נראים גבוה מאוד , אך מצטמצמים במרחק... אנחנו יכולים לראות, כעת, שהפסל על כל אחד מהם הוא בגודל אדם גדול, למרות שכולם נראו כמו בובות מהרחוב... אומרים שהקתדראלה במילאנו היא שנייה רק לזאת של פטרוס הקדוש ברומא. אני לא מבין איך היא יכולה להיות שנייה למשהו הנעשה בידי אדם.
– מארק טוויין

הדואומו בתרבות הפופולארית

בסרט Rocco e i suoi fratelliשל לוקינו ויסקונטי מ-1960 המתרחש במילאנו יש סצנה שבה הגג של הדואומו משמש כרקע.

אנשים המדברים בניב המילאני משתמשים בביטוי "Fabbrica del Duomo" (או בניב "Fabrica del Dom") כתואר המשמש לתיאור משימה ארוכה ביותר, מורכבת מדי ולעתים אפילו בלתי אפשרית להשלמה, וזאת עקב הזמן הארוך של מאות שנים שלקח להשלים את הדואומו. לעתים ביטוי זה נאמר בהומור ולעתים לא.

על פסל המדונה אשר בראש הקתדרלה נכתב השיר הפופולארי במילאנזית "Madonina".

היסטוריה

ב-1386 החלה בניית הקתדראלה הנוכחית בפקודתו של הארכיבישוף אנטוניו דה סאלוצו (Saluzzo). הקתדראלה נבנתה בסגנון גותי מאוחר השואב יותר מהגותיקה הצרפתית מאשר האיטלקית. הבנייה חפפה את עלייתו של בן-דודו של הארכיבישוף, ג'אן גָלֵאָצוֹ ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), ויועדה כפרס לאצולה ולמעמדות הפשוטים שדוכאו בידי קודמו של ויסקונטי ברנאבו ויסקונטי. לפני שהחלה העבודה עצמה, נהרסו שלושה בניינים חשובים: ארמון הארכיבישוף, ארמון Ordinariובית הטבילה של סטפן הקדוש של האביב, בעוד שכנסיית מריה מאג'ורה הקדושה נוצלה לספק אבנים וחומרי גלם לבנייה. ההתלהבות לבניין החדש והעצום התפשטה בקרב האוכלוסייה וג'אן גאליאצו הממולח, יחד עם בן-דודו הארכיבישוף אספו תרומות רבות עבור העבודה. תוכנית הבנייה עברה ביקורת קפדנית מצד "Fabbrica del Duomo" שכללה 300 עובדים, שהונהגו בידי המהנדס הראשי סימונה דה אורסניגו (Simone da Orsenigo). גאליאצו נתן לפבריקה שימוש בלעדי בשיש ממחצבת קנדוליה (Candoglia) ופטר אותה ממסים.

ב-1389 מונה לעמוד בראש המיזם מהנדס ראשי מצרפת, ניקולא דה בונאוונטיר (Nicolas de Bonaventure), דבר שהוסיף חותם גותי חזק לקתדרלה. עשר שנים מאוחר יותר נקרא מפריז אדריכל צרפתי נוסף, ז'אן מיניו (Jean Mignot), לשפוט ולשפר את העבודה שנעשתה עד אז. מיניו הכריז על כל העבודה שנעשתה כ-"pericolo di ruina" ("בסכנת הרס") מאחר שהיא נעשתה "sine scienzia" ("ללא מדע"). בשנים שלאחר מכן התבדו תחזיותיו של מיניו, אך בכל זאת דרבן הדבר את מהנדסיו של גאליאצו לשפר את השיטות והכלים שלהם. העבודה המשיכה במהירות, ובעת מותו של ג'אן גאליאצו ב-1402 הושלמה כמעט מחצית מהקתדרלה. הבנייה התעכבה כמעט לגמרי עד 1480, עקב מחסור בכסף וברעיונות: העבודות הבולטות ביותר בתקופה זו היו הקברים של מרקו קארלי והאפיפיור מרטינוס החמישי (1424) והחלונות של האפסיס (שנות ה-1470) שמתארים את יוחנן הקדוש האוונגליסט (St. John the Evangelist) שנעשה על ידי כריסטופורו דה מוטיס (Cristoforo de Mottis) ואת אליגיוס הקדוש (Saint Eligius) ויוחנן הקדוש מדמשק (San John of Damascus) שנעשו על ידי ניקולו דה ואראלו (Niccolò da Varallo). ב-1452, תחת השגחתו של פרנצ'סקו ספורצה (Francesco Sforza), הספינה הראשית (Nave) והאגפים הצידיים הושלמו עד המפרץ השישי.

בשנים 1500-1510, תחת השגחתו של לודוביקו ספורצה (Lodovico Sforza), הכיפה המתומנת הושלמה, והפנים קושט ב-4 סדרות בנות 15 פסלים כל-אחת, המתארת קדושים, נביאים, סיבילות (sibyls) ועוד דמויות מהתנ"ך. חוץ הקתדרלה נשאר זמן רב ללא קישוטים, למעט Guglietto dell'Amadeo("הצריח הקטן של אמאדאו") שנבנה בשנים 1507-1510. זוהי יצירת מופת מהרנסאנס שלמרות זאת משתלבת בהרמוניה עם המבנה הגותי של הקתדרלה.

ב-20 במאי 1805 ציווה נפוליון בונפרטה (שעמד להיות מוכתר כמלך איטליה) לסיים את החזית המערבית. בהתלהבותו הרבה, הוא הבטיח שכל ההוצאות יכוסו על ידי האוצר הצרפתי, שיפצה את ה-Fabbricaעל הנכסים שהיה עליו למכור. למרות שהפיצויים מעולם לא שולמו, ההבטחה נתנה זריקת מרץ לעבודות ותוך 7 שנים הושלמה החזית. האדריכל החדש, פרנצ'סקו סואבה (Francesco Soave) עקב אחרי המיזם של בוצי והוסיף מספר פרטים ניאו-גותיים לחלונות העליונים. כצורה של הודיה, פסל של נפוליון הונח על אחד מצריחים.

בשנת 2006 עברה החזית המערבית של הקתדראלה שיפוץ.

אדריכלות ואמנות

מבחוץ נראית קתדראלת מילאנו קלה ואוורירית, כאילו היא עומדת להמריא וזאת הודות לתמיכות הדואות המשופעות בעלות 2 החלקים והמספר הרב של הצריח ונים (פינקלס) המזדקרים ממנה כמו חצים. הבניין העצום בנוי מלבנים ומצופה בשיש מהמחצבות שתרם ג'אן גאליאצו ויסקונטי. התיקונים והתחזוקה של המבנה מורכבים מאוד.

גג הקתדראלה פתוח לתיירים תמורת תשלום וממנו אפשר לראות על נקלה את יער הצריח ונים המזדקרים מהקתדרלה, אך גם להבחין בפרטי פיסול שאחרת לא היה ניתן להעריכם.

מונומנטים מרכזיים ומראות

פנים הקתדראלה כולל כמות עצומה של מונומנטים ויצירות אמנות. אלה כוללים את:

הסרקופג של הארכיבישוף אלברטו דה אינטימיאנו (Alberto da Intimiano), שמעליו ניצב צלב מלוחיות נחושת.
הסרקופגים של הארכיבישופים אוטונה ויסקונטי (Ottone Visconti) וג'ובאני ויסקונטי (Giovanni Visconti) שנוצרו בידי אמן מקמפיאונה במאה ה-14.
הסרקופג של מרקו קארלי (Marco Carelli) שתרם 35,000 דוקאטי להאיץ את בניית הקתדרלה.
שלושה מזבחות שבנה פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini), שכוללים את יצירת האמנות Visit of St. Peter to St. Agatha jailedמאת פדריקו זוקארי.
בצד הימני של בית הרוחב, המונומנט לג'אן ג'אקומו מדיצ'י די מאריניאנו (Gian Giacomo Medici di Marignano) הנקרא "Medeghino" מאת לאונה לאוני (Leone Leoni) ומזבח השיש מהרנסאנס הנמצא בסמוך ומקושט בפסלי ברונזה בציפוי זהב.
בחזית המאוזוליאום לשעבר נמצאת יצירת האמנות הידועה ביותר של הקתדרלה: פסל ברתולומיאו הקדוש מאת מרקו ד'אגראטה (Marco D'Agrate).
מזרח הכנסייה הוא יצירת מופת מהרנסאנס המאוחר וכולל בית מקהלה, מקדש מאת פלגריני, שני דוכנים להטפה עם עמוד בצורת פסל אדם (Telamon) מצופים בנחושת וברונזה ושני עוגבים גדולים. מסביב למקהלה יש שני שערים לחדר תשמישי הקדושה, מספר ציורי פרסקו ופסל מהמאה ה-15 של האפיפיור מרטין ה-5 מאת ג'קופינו דה טראדאטה (Jacopino da Tradate).
בית הרוחב מכיל את הפמוט הרב-קני Trivulzio Candelabrum, בעל 2 חלקים. הבסיס (שמיוחס לניקולס מוורדון (Nicolas of Verdun), המאה ה-12) שמעוצב עם אנסמבל של גפנים, ירקות וחיות דמיוניות; וקנה הגביע, מאמצע המאה ה-16.
במעבר השמאלי נמצא המונומנט של ארצ'ימבולדי מאת אלסי ודמויות רומנסקיות המתארות את השליחים בשיש אדום ואגן טבילה נאו-קלאסי מאת פלגריני.
נורה אדומה וקטנה בכיפה מעל האפסיס מסמנת את הנקודה שבה הונח אחד מהמסמרים אשר שימשו לצליבתו של ישו.

ממדים וגדלים אופייניים

אורך: 157 מטר.
רוחב בטרנספט: 92 מטר.
רוחב פנימי של הספינה הראשית: 16.75 מטר
גובה פנימי של הספינה הראשית: 45 מטר (קמרונות הקתדראלה הגבוהים בעולם, אחרי קתדראלת בובה, ראו רשימת הקתדראלות בעלות הספינות הראשיות הגבוהות ביותר).
גובה העמודים: 24.5 מטר.
גובה פנימי של אזור המצלב: 65.5 מטר.
גובה הצריח המרכזי: עם הפסל - 108.5 מטר, ללא הפסל - 106.5 מטר.
ממדי החלונות של האפסיס: 20.75 על 8.5 מטר.
הקתדראלה יכולה להכיל 40,000 איש.

גלריה ויטוריו עמנואל

מכיכר הדואומו נפנה ימינה לגלריה ויטוריו עמנואל השני.הגלריה היא בעצם קניון מתוחכם במסווה של מבנה מלכותי.

התקרה היא תקרת זכוכית וברזל יצוק המגשרת על החנויות היוקרתיות של פראדה ,גוצ’י,ולואי ויטון.

הגלריה נבנתה ע"י ג’יוזפה מנג’וני ונחנכה ב 1867 ע"י מלכה הראשון של איטליה שאוחדה לא מכבר ויטוריו עמנואל השני.

ערב פתיחתה נפל האדריכל מן הפיגום ומת ועשרה ימים לאחר מכן מת המלך שעל שמו קרויה הגלריה.

מאז פתיחתה זכתה לכינוי הסלון של אירופה שכן כאן התכנסו האנשים בעלי ההשפעה הגדולה בעיר.

הגלריה מחברת בין שניים מן האתרים החשובים ביותר בעיר קתדראלת הדואמו ותיאטרון לה סקאלה .

היא מזכירה את גלריית אומברטו שבנפולי.

הגלריה בנויה בצורת צלב .

התקרה היא מקושטת בזכוכית צבעונית ובמוזאיקות המתארות את יבשות העולם.

במרכזה של הגלריה מצויה רצפת פסיפס ובה סמליהם של הערים הגדולות באיטליה:הצלב האדום של מילאנו,הזאבה של רומא,האירוס של פירנצה ,והשור של טורינו .

אנשי מילאנו נעמדים עם עקב הנעל על אשכיו של השור ומסובבים את העקב שלוש פעמים .על פי אמונתם זה מביא מזל טוב.

הרבה זוגות צעירים מגיעים כדי לזכות במזל לפני חתונתם.

לה סקאלה - Teatro alla Scala

בית האופרה המפורסם בעולם. הבניין אינו מרשים במיוחד מבחוץ, אך בפנים מרשים והמפואר נחנך ב-1778 ויש בו 2,000 מושבים, חלקם הינם תאים מהודרים.

בית האופרה היסטורי נבנה לאחר שבית האופרה הקודם נהרס בשנת 1776 .

כמה בעלי תאים שהיו בבית האופרה הישן ונמנו על עשירי מילאנו של המאה ה 18 דרשו להקים תיאטרון במקומו.

התיאטרון נבנה על הריסותיה של כנסיית סנטה מריה דה לה סקאלה ומכאן שמה.

במרוצת השנים הפך התיאטרון לאחד מבתי האופרה הידועים בעולם.

כאן הועלתה לראשונה האופרה נאבוקו של ורדי ומאדם באטרפליי של פוציני

מידי שנה עם פתיחת התיאטרון ב 7 לדצמבר שהוא גם יום חגו של הפטרון של מילאנו מגיעים בעלי התאים של התיאטרון כדי לצפות באופרות החדשות שמועלות.כך נפתחת העונה החברתית של מילאנו.

המוזיאון הצמוד לבית האופרה מספק למבקר הצצה לתיאטרון וסקירה של ההיסטוריה שלו בפרט והאמנות האיטלקית בכלל. במוזיאון כלי נגינה עתיקים, חרסינות שעיטרו אותו,ודיוקנאות של מלחינים וזמרים ששרו בו. גולת הכותרת של הביקור במוזיאון היא הביקור בשלושה תאים של התיאטרון ושמהם ניתן להשקיף על התיאטרון האגדי.

טירת ספורצה CASTELLO SFORZESCO

נעבור את הרחוב היפה של ויה דאנטה ונעצור למס' רגעים לראות את המבצר המרשים שהקימה משפחת ספורצה ששלטה במילאנו במאות ה-15 וה-16.).

הטירה המרשימה נבנתה לראשונה ע"י משפחת ויסקונטי במאה ה 14 כמבצר הגנתי שניצב מחוץ לחומות העיר.הדוכס האחרון של משפחת ויסקונטי פיליפ הפך אותו לבית מגורים צנוע ושכן בו עם ביתו שנולדה מחוץ למסגרת הנישואין עד למותו.תושבי העיר שמאסו בעריצותם של בני המשפחה הרסו את הטירה והקימו רפובליקה שלא החזיקה זמן רב.

הטירה נבנתה בשנית מפוארת יותר ע"י פרנצ’סקו ספורצה שהיה שכיר חרב שנשכר על מנת להגן על העיר מפני התקפה של רפובליקת וונציה .לאחר שהתחתן עם ביתו של ויסקונטי ביאנקה מריה והביס את תוקפי העיר הפך את עצמו לשליט וייסד שושלת חדשה ששלטה במילאנו משך שנים רבות.

הוא בנה את הטירה בשנת 1450 והיא נקראת על שמו.

הוא תכנן את הטירה שתהווה כסמל ליופייה של מילאנו אולם כשבנה אותה הקפיד על ביצורה וחומות ההגנה הגבוהות שהקים סביבה ופחות על ההוד של המבנה.

לאחר מותו החליט בנו הבכור גאלאצו להעביר את החצר המלכותית של מילאנו לטירה ולהפוך אותה לארמון מהודר.במרוצת השנים נוספו לטירה עוד ועוד חדרי נשפים ושערים מפוארים ופרסקאות כיסו את הקירות והתקרה.

את התקרה באחד החדרים SALA DELLE ASSAצייר לאונרדו דה וינצי בכבודו ובעצמו ואת התעלה החיצונית המקיפה את הטירה תכנן בראמונטה אדריכל הרנסאנס.

לאורך השנים עברה מעריץ אחד למשנהו ממלכי צרפת ספרד ואוסטריה עד לנפולי און.

הטירה שימשה לרוב למגורי חיילים ונהרסה שוב ושוב כאשר עברה ממלך אחד למשנהו.

לאחר איחודה של איטליה רצו תושבי מילאנו להרסה בגלל שסימלה את העריצות אולם בסופו של דבר היא שופצה ושוחזרה . במלחמת העולם השנייה סבלה מהפגזות וניזוקה קשה והיום היא ביתם של שישה מוזיאונים.

סנטה מריה דלה גרציה - Santa Maria delle Grazie

במרחק של כ-500 מ' ממצודת ספורצה נמצאת כנסיית Santa Maria delle Grazie

בשנת 1463 שכר המסדר הדומי נקני את שירותיו של ג’ואיניפורטה סולארי והטיל עליו משימה לבנות מנזר וכנסיה שבו עמדה קפלה קטנה.

הדוכס לודוויקו ספורצה החליט שכנסייה היא מקום קבורה מושלם עבור משפחתו ולכן ביקש מהאדריכל והצייר דונטו ברמנטה לעצב מחדש את הכנסייה .במהלך השיפוצים התבקש לאונרדו דה וינצי לקשט את חדר האוכל של המנזר התוצאה היא רתר התיירות מספר אחד של מילאנו הסעודה האחרונה

הסעודה האחרונה

אחת היצירות החשובות שנוצרו אי פעם והשפעתה ניכרת על דורות של אמנים

דה וינצי לוכד במברשתו את הרגע הדרמטי ביותר בספרי הבשורה עת ישו מכריז על בגידת אחד מתריסר שליחיו.וכי הוא עצמו ימות בקרוב.

הוא עמל על היצירה בין השנים 1494-1497

במקום פרסקו טכניקה נפוצה אז החליט דה וינצי להשתמש בטמפרה שיטה חדשה על בסיס חומרים מתחלבים על קיר יבש . שיטה זאת אפשרה לו חופש פעולה נרחב לבצע שינויים בציור ולתקן את הקומפוזיציה בזמן אמת אך כפי שיתברר נטייתה להתפורר היא אחת הסיבות למצב הציור. גם הבחירה בקיר הצפוני הסובל מבעיות לחות לא הועילה.

למרות שהיא כיכבה באון מסורתי בחדרי אוכל בעיקר בפירנצה הוא ניגש אל הנושא מזווית חדשנית.זוהי סצנה המפורטת לפרטי פרטים הבנויה סביב הציר של ישו כמרכז ההתרחשות והוא משתמש באופן מושלם בשטח הנרחב שעמד לרשותו 460X880 ס"מ ובעזרת פרספקטיבה גיאומטרית יצר תחושת עומק המעניקה את ההרגשה שהסעודה מתרחשת במנזר המילניאזי.משחקי האור והצל יוצרים את האפקט שאור חודר לחדר הן משלושת החלונות המצוירים ברקע והן מן החלונות הממשיים.

הקומפוזיציה מחלקת את השליחים לארבע קבוצות בהתאם לתגובות שלהם לדבריו של ישו

בקצה השמאלי-השליחים ברתולומיאו,יעקוב בן חלפי,ואנדריאס פניהם מוכי תדהמה וגופם רוכן קצת קדימה כאילו לוודא ששמעו נכון את ההודעה.

השלישייה הבאה מורכבת מיהודה איש קריות,פטרוס ,ויוחנן בן זבדי-יהודה לבוש בירוק וכחול פניו קצת מוצלים מביעים ספק חרטה ספק הסתייגות מתוכניתו שהתגשמה בידו הוא אוחז שק קטן שבתוכו מטבעות כסף שלמונים עבר בגידתו

ישו יושב במרכז-והוא האדם השלו ביותר בחדר מנותק מן הנעשה סביבו

לימינו-תומס,יעקוב בן זבדי,ופיליפוס.תומס ויעקוב מוכי תדהמה הראשון מצביע ביד אחת למעלה מבקש הוכחה לדברים בעוד ידו השנייה מונחת על השולחן מחפשת משהו יציב לאחוז בו.

בצידו הימני של השולחן השליחים מתי ותדי פונים אל שמעון הקנאי מחפשים פתרונות ותשובה אין.

כמו במונה ליזה הרבה תיאוריות נבנו סביב הציור: מי באמת אוחז בסכין הסמוך לפטרוס? הייתכן שיוחנן הוא בכלל מריה מגדלנה?והאם בהצבת ראי מול הציור מתגלית דמות נוספת?

הציור עבר תלאות והרפתקאות

1652 –שברו הנזירים את הקיר והתקינו דלת כניסה דווקא על חשבון הרגליים של ישו

1796 –הפך המנזר לבית סוהר של הצבא הצרפתי והמשך הציור הועתק לאורווה סמוכה.

מלחמת העולם השנייה- הבניין ספג פגיעה ישירה והציור שהוגן ע"י שקי חול לא ניזוק אך סדקים נוספים נוספו לקירות.

מאה ה 18 בוצעו כמה שחזורים לתמונה אך החמירו את מצבה הרעוע

מן היצירה המקורית נותרו 20% ושאר הציור כוסה בשחזורים על גבי שחזורים שביניהם ובין הצבעים המקוריים היה קשר קלוש בלבד.

1978 –החל תהליך שיחזור שנמשך 21 שנה .צוות מומחים הסיר את תוספות הצבע והחומרים שנוספו לציור במהלך 400 שנותיו ובעזרת ציוד מיקרוסקופי עברו המומחים פיגמנט אחר פיגמנט ושיחזרו את הצבעים המקוריים של דה וינצי

1999 – תמו העבודות והעולם גילה יצירה חדשה כמעט לחלוטין הכנסייה והמנזר הוכרו כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו.כיום הסעודה האחרונה נשמרת בתנאים קפדניים ביותר מאחרי שני תאים אטומים לאור ומוגבלת לקבוצות של 25 איש הרשאים לשהות 15 דקות

__________________________________________________________________________

הן החלל והן חזית הכנסייה מציינם שילוב מעניין בין הסגנון הגותי לבין תקופת הרנאנסס

הלבנים החשופות עוצבו ע"י סולארי בעוד הכניסה מיוחסת לברמנטה

המעברים,אולם התפילה והספינה שהיא קשתות אלגנטיות מעוטרות בפרסקאות הם דוגמה נהדרת לאדריכלות הגותית לומברדית שאפיינה את סולארי

למרות ההרס שגרמה מלחה"ע השנייה יש פה דוגמא מצוינת לפאר המילינזי תחת שושלת ספורצה.

לא רחוק נמצא מוזיאון המדע והטכנולוגיה ע"ש ליאונרדו דה וינצ'י: ברח' San Vittore 21. במוזיאון מוצגים פריטים מדעיים וטכנולוגיים לא מרתקים, אך גולת הכותרת היא רפרודוקציות של רישומיו המדעיים המבריקים של דה וינצ'י ומודלים שנבנו בהתאם לשרטוטיו המדגימים את גאוניותו ויכולת ההמצאה שלו.

אצטדיון סן סירו

האצטדיון נחנך בספטמבר 1926, והוא משמש את הקבוצות של אינטר ומילאן (הפועל ת"א שיחקה בו ב-2002). תחילה הכיל האצטדיון 10,000 מושבים, ב-1939 גדל ל-55,000 מושבים, עד שהגיע לקיבולת של 150,000 צופים, אך עיריית מילאנו החליטה להגביל את מס' הצופים מסיבות בטיחותיות ל-100,000. לקראת המונדיאל ב-1990 הוספו לו גג מפיברגלאס ו-11 מגדלי מדרגות, ותפוסתו השתנתה ל-85,000.

במקום מוזיאון המוקדש לשני המועדונים שבו נמצאים חפתים עם סמל אינטר מ 1928 שטר הרכישה של ברלוסקוני ב1986 , תמונות ממשחק הדרבי המילניזי הראשון וכן חדר המוקדש לאגדות כדורגל כמו רון חוליט,פרנק רייקרד, ומרקו ואן באסטן

הוא אחד ממגרשי הכדורגל הגדולים באירופה והנודעים בעולם

מילאנו היא היחידה בעולם ששני מועדונים שלה זכו הן גביע הבין יבשתי והן בגביע אירופה.

מועדון הכדורגל של מילאן נוסד ב 16.12.1899 ע"י גולים בריטים ואיטלקים מקומיים בראשות הרברט קיליפין ואלפרד אדוארס.

קיליפין נחשב לאבא של מילאן שעיצב את מדי הקבוצה בשחור ואדום כדי להותיר מורא ביריבים נפטר בגיל 46 חסר כול.

אינטר ע"י קבוצת מורדים כאשר מילאן אסרה החתמת שחקנים זרים

אוהדי מילאן נקראים קאסאויט שפירושו בניב המקורי מברג רמז למעמדם הנמוך כפועלים שחורים בעיר התעשייתית

אוהדי אינטר נקראים בוואוסה כנוי לבורגני המקומי החושב את עצמו לבן מעמד גבוה יותר ממה שהוא במציאות

בשלטי האוהדים נראה השדון של מילאן נאבק בביסונה דמות הנחש המתפתל סמלה של קיסרות מילאנו שאינטר אימצה.

ב 1955רכש מוראטי את אינטר ומאז ועד היום היריבות היא בן שמאל וימין כאשר מוראטי ידוע כאיש שמאל וברסלוקוני ההפך מכך

הדרבי דלה מדונינה הוא ההצגה הטובה בעיר .הואאחד היחידים באיטליה שמחנות האוהדים יושבים זה לצד זה.

הסוס של ליאונרדו

על בסיס שיש וגרניט בגינה המשקיפה על ההיפודרום של רובע סן סירו ניצב סוס ברונזה שגובהו 7 מטרים ומשקלו 18 טונות. הוא הוצב במקום ב 1999 אך שורשיו ב 1482

הדוכס לודוויקו אל מורו ביקש מלאונרדו דה וינצי שיתכנן לזכר אביו את אנדרטת הפרש הגדולה ביותר שראה העולם עד אז.

לאורנדו התחיל לשקוד על הפסל והותיר אחריו עשרות רישומים וסקיצות. באחד הרישומים צמחו ממדי הסוס ל 8 מטר ועשרות טונות באחר עמד הסוס בדרמתיות על שני רגליו האחוריות .

1491 הוצב דגם חומר ראשוני של הפסל בחצר ארמון הדוכסות הישן שבעיר. בצורה שאינה אופיינת לדה וינצי העבודה התעכבה עד שאפילו מיכאל אנגלו הטיל ספק אם אי פעם הפרויקט יושלם.

שלוש שנים לאחר מכן פלדש הצבא הצרפתי לאיטליה והפסל הועבר לכרם שהיה בבעלותו של האמן.התוכניות להמשך בניית הפסל הוקפאו עד יעבור זעם והברונזה שיועדה ליציקה הוחרמה לייצור תותחים.

1499 לאחר שחייליו של לואי ה 12 הגיעו למילאנו נמלט דה וינצי מן העיר בעקבות כניעת פטרונו.

הפסל הפך מטרה לחציהם של הצרפתים עד שקרס והתמוטט.השנים חלפו והסוס שקע בתהום הנשייה

1978 החליט צ’רלס דנט טייס וחובב דה וינצי לשחזר את הפסל ולבנות אותו מחדש להנאת תושבי מילאנו.

הוא החל בגיוס כספים וכשהלך לעולמו ב 1994 הפרויקט היה בשלבים מתקדמים מכדי להפסיקו

האמנית נינה אקומו שהתמחתה בפיסול בעלי חיים הצטרפה למיזם כדי שתבצע תיקונים בדגם המתגבש אולם מסתבר שמצבו מבחינה הנסית היה כה בעייתי עד שהיא החליטה לתכנן פסל חדש מן היסוד על פי מה שנותר מן הרישומים המקוריים חלקם בני סנטימטרים בודדים

היא חקרה את כתביו כיצד להבין כיצד בעיניו הוא ראה את היצירה וכן למדה על פסלי סוסים מאותה תקופה ובספטמבר שנת 1999 הוסר הלוט מעל הסוס של אקומו. המילניזים קיבלו אותו ברגשות מעורבים שכן הסגנו ולא היה נאמן דיו למקור אך האמריקאים הדגישו שזה לא הפסל שלו אלא רק מחווה

לחץ להגדלה