מלחמות האופיום

מלחמת האופיום הראשונה פרצה ב 1839.קיסרות מנצ'ו הורתה להפסיק את המסחר במה שכונה אז: "בוץ זר" ע"י "הברברים החיצוניים",כך כונו הזרים. הסינים החרימו יותר מ 20000 תיבות אופיום והשמידו אותן בפומבי.בתגובה שיגרו הבריטים כוחות של חיל הים .

כבשו את הונג קונג (אז נמל סחר קטן ולא משמעותי)הממונה על המסחר הבריטי,צ'רלס אליוט ,נשא ונתן על הונג קונג הוא סבר שנמל מים עמוקים שלה עשוי להתברר כנכס. הייתה דחיפה של האימפריאליסטים בבריטניה להיאחז רחוק יותר במעלה החוף...לכוון שנחאי.גם המלכה ויקטוריה תהתה על "ההתנהגות המוזרה וחסרת הפשר של צ'ארלס אליוט" הונג קונג  הוכשרה  כבסיס לכוחותיהם.

הכוון האימפריאליסטי: הלחימה החלה בחודש יולי, כאשר שתי ספינות מלחמה בריטיות הביסו והשמידו בקרב ימי 29 ספינות סיניות. בשנה שלאחר מכן, כבשו הבריטים את המְצרים בכניסה לנהר הפנינה, נתיב המים שמקשר בין הונג קונג למחוז גוואנגזו, וב-1841 הם השתלטו על האזורים השולטים במחוז וכבשו את העיר נינגבו ואת הנמל הצבאי שבשנחאי.

לאחר שב-1842 הביסו הבריטים את הסינים וכבשו את שאנגחאי ואת הכניסה לנהר היאנגצה, ציר תחבורה ימית ראשי בסין, נכנעו הסינים.

מלחמת האופיום השניה

ב־8 באוקטובר 1856 פשטו כוחות שיטור סיניים על האוניה החץ, ספינה בבעלות סינית אשר הייתה רשומה בהונג קונג והניפה דגל בריטי, עקב חשד שהאוניה הייתה מעורבת בשוד-ים, הברחה וסחר באופיום שהוצא זה מכבר אל מחוץ לחוק בסין. על הספינה נתפסו ונאסרו 12 אנשי צוות. תקרית זו נזכרה בהיסטוריה בשם תקרית החץ ומכאן קיבלה המלחמה את שמה השני (למרות שיש הטוענים כי הספינה לא הניפה דגל בריטי ושעובדה זו הומצאה בדיעבד כדי להצדיק את פלישת הבריטים לסין).

הבריטים, שראו בפשיטה על ספינה בריטית עילה למלחמה, הגיבו במהרה על העלבון בהתקיפם את גואנגג'ואו מנהר הפנינה. שליטם של מחוזות גואנגדונג וגואנשי הורה לחייליו לא להתנגד בכח לחיילים הפולשים. לאחר שכבשו את המבצר המגן על גואנגג'ואו, החלו הבריטים תוקפים את העיר עצמה. ספינות מלחמה אמריקאיות הפגיזו את העיר בטענה שהן "מגינות" על אזרחיה. למרות הוראת שליט המחוז החלו אזרחי העיר, ואיתם גם החיילים, להתנגד לפולשים והדפו אותם דרומית לעיירה הקטנה חוּמֶן.

ממשלת בריטניה, בראותה את המתרחש בעקבות תקרית החץ, החליטה להקים ברית צבאית עם צרפת, ארצות הברית ורוסיה. צרפת, ראשונת המצטרפות לקואליציה, הסבירה את הצטרפותה בהוצאתו להורג של כומר צרפתי על ידי שלטונות מחוז גואנשי. ארצות הברית ורוסיה הסכימו להצטרף כתומכות בבריטניה בהבינן את הרווח הצפוי להן אם ינצחו במלחמה. ארצות הברית ורוסיה אמנם לא שלחו צבא לעזרת בריטניה וצרפת, אך הן תמכו במלחמה בעיקר בהציען צוותי תכנון שישבו בהונג קונג ועזרו לבריטים ולצרפתים לתכנן את ההתקפה על סין.

הכוחות הבריטיים והצרפתיים, תחת פיקודו של האדמירל מייקל סימור, תקפו וכבשו את גואנגג'ואו בקרב קנטון בסוף שנת 1857, הכניעו את ראש המחוז ועצרו את יה מינגשן, שליט המחוזות. ועדה משותפת לבריטים ולצרפתים החליטה להשאיר בתפקידו את ראש מחוז גואנגג'ואו, בו-גוי, כדי להשליט סדר במחוז לטובת שליטיו החדשים. זה היה המקרה הראשון בהיסטוריה של סין שבו הוקם משטר בובות במדינה. שלטונה הקולוניאלי של הברית הבריטית-צרפתית נמשך והתקיים במחוז גואנגג'ואו עד כארבע שנים משנת הכיבוש.

בשנת 1858 המשיכו כוחות הקואליציה צפונה במסע התקפות לאורך חופי המדינה, וכבשו את טיינצין (כיום טיאנג'ין) בחודש מאי של אותה השנה.

חלקה הראשון של המלחמה הגיע לסיומו עם החתימה על חוזה טיינג'ין (מוכר גם כחוזה טיאנצין, על-פי תעתיק ישן) אשר עליו היו חתומות מלבד בריטניה גם ארצות הברית, רוסיה וצרפת.

הנקודות העיקריות בחוזה:

1. הבריטים, הצרפתים האמריקאים והרוסים יהיו רשאים להציב נציגים בבייג'ינג (עד אז הייתה העיר סגורה בפני מערביים).
2. פתיחת 11 נמלים נוספים לסחר מערבי.
3. אישור לכלי שיט וספינות מלחמה לשייט באופן חפשי בנהר היאנג-צה.
4. אישור לאזרחי המעצמות להיכנס אל תוך סין למטרות טיול, סחר או מיסיונריות.
5. חיוב הסינים בתשלום קנס בערך של כ־80 מיליון ק"ג כסף טהור לבריטניה וצרפת.

ב־28 במאי 1858 נחתם חוזה אייגון, שהיה חוזה נפרד בין סין לרוסיה כדי לקבוע את מיקומו הסופי של הגבול בין שתי המדינות כהמשך להסכם נרצ'ינסק שנחתם בין שתי המדינות ב־1689.

בחוזה חייבה רוסיה את סין להחזיר את הגבול לנהר האמור, שם עבר הגבול עד לחתימת החוזה הקודם. בעקבות כך קיבלה רוסיה לידיה רצועת חוף באוקיינוס השקט אשר בה המים אינם קופאים. על רצועה זו הקימה רוסיה את עיר הנמל ולאדיווסטוק ב־1860.

המשך המלחמה

המבצר בטאקו ב-1860, צולם על ידי פליצ'ה באטו

ב־1859, לאחר שסין סירבה לאפשר לנציגי המעצמות להתמקם בבייג'ינג, תקף כח ימי בריטי בפיקודו של אדמירל ג'יימס הופ את המבצרים המגינים על נהר הפטו. אולם הכח נהדף ונפגע קשות והצליח לסגת תחת סיוע באש של שייטת ספינות מלחמה אמריקאית.

בשנת 1860 התארגן הכח הבריטי-צרפתי מחדש בהונג קונג לתקיפת היבשת. הכח נחת בפיי טאנג ב־1 באוגוסט, וכבש בהצלחה את המבצר בטאקו ב־21 באוגוסט. ב־26 באוגוסט הגיע הכח המשולב לבייג'ינג וכבש אותה ב־6 באוקטובר. הקיסר הסיני שיאנפנג, מינה את אחיו להיות אחראי למשא ומתן עם הכוחות המערביים וברח לארמון הקיץ שבצ'נגדה, כ-250 קילומטרים צפונית מזרחית לבייג'ינג. חיילי הקואליציה העלו באש את ארמון הקיץ בבייג'ינג כמו גם את ארמון הקיץ הישן (שנהרס לגמרי בהתקפה) וכבשו סופית את בייג'ינג.

עקרונות חוזה טיאנג'יןשל 1858, נכפו סופית על הקיסר שיאנפנג בוועידת פקין (שמה המערבי של בייג'ינג) ב־18 באוקטובר 1860, ועידה שהביאה את המלחמה לקיצה.

בוועידה חתם הקיסר על היתר לסחר חפשי וחוקי באופיום והכרה חוקית בזכויות הנוצרים במדינה.

חלק מתכניה של ועידת פקין היו:

1. העברת השליטה בהונג קונג וחצי האי קוולון לידי בריטניה.
2. הכרה וקבלה רשמית מצד סין של עקרונות חוזה טיאנג'ין.
3. אישור לאזרחי סין להגר אל מחוץ למדינה למטרות עבודה.
4. קנס נוסף למדינה שישולם לבריטניה וצרפת.