מטפורה על משנתו של בודהא: נוסע הגיע לגדת נהר מסוכנת ומפחידה,ידוע לו שבגדה השנייה של הנהר הוא יכול להגיע אל השלום השלווה והביטחון,אין בנמצא גשר לעבור מעליו ואין אפשרות לשחות לגדה השנייה בשל הסכנות שבמים.הבררה היחידה העומדת בפניו היא לבנות רפסודה איתה יחצה את הנהר וכך היה...בהגיעו לגדה השנייה חכך בדעתו,מה יעשה כעת עם הרפסודה עליה טרח כל כך.הרפסודה קובע הבודהא נועדה לחצות את הנהר בלבד,ולדעתו יהיה חסר טעם להיצמד אליה משהושלמה החצייה.הדבר נכון גם לגבי המשנה הבודהיסטית: אין מדובר במאמץ אינטלקטואלי ואף לא באמונה לשמה,כי אם כלי עזר שיש לטפחו ולעשות בו שימוש.
הבודהיזם זוהי פילוסופיה אוניברסאלית ,היא הוצבה כך שתתאים לכל אחד,יהא מעמדו אשר יהא,והיא מזמינה את האדם באשר הוא ללכת בדרך המובילה להפסקת הסבל ולהארה בשלב מאוחר יותר.מכיוון שאינו תלוי במקום או בחברה מסויימת,הצליח הבודהיזם להטמיע בתוכו אמונות ומנהגים מקומיים שנקרו בדרך התפשטותו.
היות והיא לא הוגדרה מלכתחילה כדת קל היה לה להטמע בקרב אוכלוסיות מאמינות באלים או אלילים היא לא דרשה ממאמיניה החדשים לזנוח את מנהגיהם הקודמים אלא חיבקה אותם באהבה וקיבלה אותם כפי שהם על אמונתם.
מצד שני היות ונוצר וואקום מסוים בשל היות הבודהיזם דרך פילוסופית,עמים שונים שהפכו את הבודהיזם לדתם המקומית הכילו אלמנטים מקומיים המיוחדים להם.ניתן לראות זאת בסרילנקה בה ההינדו והבודהיזם חברו להם,בתאילנד- בנ לדוגמא שורפים את מתיהם כדי להשקיט את הרוחות,ואילו בסין ברוב המקרים קוברים את המתים.
עובדות אלו חשפו את הבודהיזם למגוון רחב של השפעות,והתוצאה היא משורת מגוונת ביותר,שהצליחה לשמר את עיקרי משנתה.
בודה גאיה
סידארטה הגיע אל עץ שלימים יקרא על שמו-הבודהי "עץ ההתעוררות" אשר בבודה גאיה- נמצאת בסמוך לנהר הגנגס.הבודהא הביט אל עבר 4 רוחות השמים, התיישב מתחת לעץ בצורת לוטוס ונשבע שלא יזוז עד שיגיע להארה. שד השדים מארה,אשר חש כי גואטמה עומד לחמוק מהשפעתו,אסף את צבאו כדי לסלק את גואטמה ממקומו אשר מתחת לעץ.התחולל מאבק שבסופו הובס מארה.זהו אחד הסיפורים המצויינים במסורת הבודהיסטית.כל הקסמים שהפעיל המארה כנגד גואטמה נבלמו בכוח ההארה הזוהר שבקע מבודהה (גואטמה).מארה בזעמו השליך לעברו דיסקוס ששוליו חדים כתער,אך זה הפך לזר פרחים על ראשו.ואז אומר לו גואטמה:"אם השד מאמין שהוא ראוי לשבת במקומי על מושב ההארה,יביא נא עדים לניקיון כפיו."ומי יעיד לטובתך " שאל המארה אשיב לו בודהא "אדמה מוצקה זו תיהיה העדה שלי"ובאותו הרגע רעדה האדמה ובאותו רגע פילו הענק של מארה,כרע ברך לפני בודהא.ברגע זה החליט השד להניח לבודהא.נהוג לחלק את קורות אותו הליילה לכמה אשמורות:בראשונה עבר בודהא את ארבעת שלבי המדיטציה (דהאנה) משוחרר מכבלי המחשבות המותנות,יכול היה להשקיף על מחזורי חייו הקודמים ולרכוש ידיעה מושלמת אודות עצמו.באשמורת השניה:התבונן ביקום וראה את העולם כולו כאילו השתקף במראה נקייה מכל רבב. הוא חזה במחזורי החיים ראה יצורים רבים כל אחד בהתאם לערך המוסרי של מעשיו (קארמה) מקצתם בני מזל,ואחרים אומללים,מקצתם היו יפים ואחרים מכוערים,כולם הוסיפו לנוע במעגל אין סופי של לידה ומוות(סמסארה).באשמורת השלישית עשה בודהא מדיטציה על הטבע האמיתי,המהותי,של העולם.הוא ראה כיצד הדברים צומחים וגוועים והבחין כי הדברים נובעים זה מתוך זה.כאשר הבין את העיקרון הסיבתי לקיום המבוסס על תלות הדדית אחז לבסוף במפתח לשבירת המעגל האין סופי של הסמסארה.מתוך תובנה זו הגיע בודהא לשלמות,הגיע לשיוויון נפש אותו חיפש כל חייו.באשמורת הרביעית :כבר עלה השחר,בודהא באמצעות התובנות שלו הצליח לכבות לחלוטין את אש התשוקה ,השנאה והבערות ( המשמעות של המילה נירוונה היא "כיבוי")
ברגע זה הוא למעשה הפך לבודהא שפרושו הניעור ומכאן אף ידובר על" 4 האמיתות הנאצלות":
· הדוקהא – סבל,
· האמת הנאצלת על מקור הדוקהא.
· האמת הנאצלת על הפסקת הדוקהא.
· והאמת הנאצלת עלהדרך המובילה להפסקת הדוקהא.
לאחר הנירוונה נשאר בודהא שבעה שבועות ליד עץ הבודהי וחש אושר גדול.הוא ידע שהאמת שגילה היא עמוקה וקשה להבנה,ומי שמוכיר את הנאות החיים יתקשה לקלוט אותה.בודהא הבחין כי בעולם מצויים סוגים שונים של אנשים.הוא המשיל אותם לפרחי הלוטוס באגם:
1. מקצתם שקועים עמוק בתוך המים.
2. חלקם גדלים ושרועים על פני המים .
3. והיתר פורצים מהמים וניצבים זקופים.
"הכל דוקהא (סבל) "
בעיית הקיום האנושי מתאפיינת בכך ששום דבר בייקום אינו קבוע או נצחי.ראשית אנו מבינים שהכל דוקהא ,והבודהיזם בא ומציע פתרונות המובילות להפסקת הדוקהא (הסבל).
"הסבל הרגיל" שאנשים חווים כשגופם כואב.סבל זה כולל גם כאב נפשי- זהו הצער שאנו חשים כאיננו מקבלים את מה שאנו רוצים,או עוגמת נפש שהיא מנת חלקנו כשאנו נפרדים ממישהו אהוב .
יש לזכור שמאחורי כל תחושה של שמחה מוצנעת ששמחה או עונג אינם נצחיים.אמרה בודהיסטית קובעת כי אפילו בצחוק יש דוקהא מפני שכל צחוק הוא זמני למעשה.אף המוות כשלעצמו (לפי הבודהיזם) אינו מציעה הקלה,משום שלמעשינו יש השפעות שיבואו לידי ביטוי במחזורי החיים הבאים,הרבה מעבר למוות- ממש כפי שמעשים שעשינו בעבר במחזורי החיים הקודמים,משפיעים על הקארמה שלנו .
הדוקהא מתייחסת לתלות ההדדית המאפיינת פעולות ומעשים מעצם טבעם,הדוקהא במובנה זה מקיפה את היקום כולו,אדם,אל,בעל חיים, וכל אשר מקיף אותנו בטבע.כלומר דוקהא אינה מתיחסת רק לסבל היום יומי ,אלא כוללת גם את הסבל בכל מגוון הצורות האין סופי שבהן הוא בא לידי ביטוי.
מטרת הבודהיזם היא הפסקה סופית ומוחלטת של סוגי הדוקהא (הסבל).
חוק הקארמה
ההתפתחות הרוחנית של האדם נשלטת ע"י חוק "טבעי" המכונה חוק הקארמה.ומהווה חלק בלתי נפרד מהיקום. כל פעולה או מעשה "מבשיל" והופך לתוצאה מסוג מסוים,מהין התערבות בגורלנו לגלגולים הבאים. הקארמה מתייחסת למעשים שנעשו בכוונה תחיל ומשאירה משקעים או נטיות שלא ניתנות למחיקה.
הקארמה מושפעת מפעולות חיוביות ושליליות ,ניתן לדבר על מימד פסיכולוגי ועל מוסרי של הקארמה .מסויים. הכוון אותו מנחה הבודהיזם הוא ללמד בני אדם להשתלט בהדרגה על אש התשוקה,השנאה והבערות,לחדול מיצירת "זרעים" קארמים שליליים ובסופו של דבר מתוך תובנת הנירוונה,לכבות אותו כליל (נירוונה פרושו= כיבוי) .
שורה תחתונה: כאשר הקארמה תמצה את עצמה ייתכן שייצורים חסרי מזל יוכלו לזכות ללידה מחדש לתוך עולם מוצלח יותר.
נתינה - דאנא
דאנא זו נתינה חופשייה ברוחב-לב וללא תנאים שפה שונה, דאנא אינה תכונה מסוימת שאנחנו מטפחים או תרגיל שאנחנו עושים, ובאופן מעשי, דאנא זו המחויבות לקבל אחריות ולתרום בכל דרך כדי לאפשר את הלימוד – דאנא היא אפשרות והזדמנות לכל אדם לפתוח את ליבו ולבטא את הערכתו, על-פי יכולתו: מי שיכול פחות נותן פחות, ומי שיכול יותר נותן יותר .
בדרך הרגילה בה אנחנו חיים, אנחנו תמיד עסוקים בעסקאות – אנחנו משלמים רק עבור מה שאנחנו מקבלים באופן ישיר, ואנחנו מוכנים לתת רק אם נקבל בחזרה – זה שוק של קונים ומוכרים, בו "אני" ו"שלי" במרכז ואנחנו נותנים רק אם בסופו של דבר אנחנו מרוויחים, באופן גשמי או "רוחני". בכל עסקה זו עדיין אותה גישה רגילה, בה אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לקבל כמה שיותר ולשלם כמה שפחות – אנחנו עדיין חושבים רק או בעיקר על עצמנו ולא באמת רואים אנשים אחרים, וכך אנחנו פחות פנויים לנתינה בנדיבות-לב אמיתית; אבל דאנא אינה עסקה אלא נתינה חופשייה..
דאנא היא כלכלה של נתינה בנדיבות, בה אנחנו ערים ופועלים למען כולם – כולנו שותפים בחיים; וכך כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו – כל אחד נותן לכולם, לעצמו וגם לאחרים, וכל אחד פתוח לקבל את הנתינה של החיים. דאנא היא ביטוי של מחויבות ואחריות הדדית, היא נתינה נדיבה שמבטאת הכרת תודה על כל המתנות של החיים, נתינה שנובעת באופן טבעי כאשר אנחנו באמת מבינים את ההדדיות של החיים – אנחנו מושפעים ומשפיעים, אנחנו מקבלים ונותנים, זו הנשימה של החיים ...
"נתינה בנדיבות-לב היא נתינה בלב שלם, נתינה חופשייה המכבדת את הנותן ומכבדת את המקבל. חופשיים לתת, חופשיים לקבל, ללא תנאים. כמו עץ השופע מצילו ומפרחיו ומפירותיו, ומעניק מטובו לכולם – ללא אפליה, ללא תנאים – כך היא הנתינה, וכל אחד חופשי לקבלה. וכל אחד חופשי גם לתת, להשקות ולהזין ולדשן את העץ, כך שימשיך להניב ולשפוע עבור כולם, עבור עצמנו ועבור אחרים".
"נתינה בנדיבות-לב היא מתנה: כאשר אנחנו נותנים לאחרים, לעצמנו אנחנו נותנים. כאשר הלב פתוח לנתינה, כבר אנחנו מקבלים; כאשר הלב פתוח לקבלה, באופן טבעי נובעת הנתינה".
"אנו מגיעים אל דרך האלמוות רק באמצעות מעשים בלתי פוסקים של טוב לב ואנו משפרים את נשמותינו על ידי רחמים ונתינה".
באירוע של ימי הולדת במערב אנחנו חוגגים ומצפים לפירגון הסובבים אותנו ונשמח גם לקבל את מתנותיהם. ואילו במזרח בהשפעת הבודיזם ביום חג זה אנחנו קונים מצרכים ומתנות ונותנים באופן אישי לנזירים,והם מצידם מרעיפים עלינו ברכות.
החמלה והאהבה בתורת הנפש הבודהיסטית
החמלה-קרונא בסנסקריט ובנפלית מסמלת בבודהיזם את השאיפה של כל היצורים יהיו חןפשיים מהסבל ומהגורמים לו.בתפיסה זו החמלה והאהבה מובחנות מרגש אהבה המבוסס על תלות או היקשרות בכך שהחמלה והאהבה חפות מעל היבט אגואיסטי.
תודעת החמלה, המתייחדת בנוכחות ערה, פנויה ונוגעת ברחשי הרגע, מזוהה בבודהיזם עם טבעה הבסיסי של התודעה, שהיא צלולה ומתהווה מרגע לרגע. זוהי טבעה של התודעה והיא מייצגת את שלושת עקרונות היסוד של המציאות בתורה הבודהיסטית: ארעיות, התהוות גומלין ואין אני. עקרון ה"ארעיות" (anytia) מתאר את עולם התופעות כהוויה אורגנית בתהליך של השתנות מתמדת. אין דבר קבוע ובלתי משתנה, והמציאות הנה הוויה בתנועה, ללא ראשית וללא אחרית. עקרון "התהוות הגומלין" (samuppada) מצביע על זיקת הגומלין המתקיימת בעולם התופעות, בדומה לשפת הפיזיקה הקוונטית, המדברת על זיקה טרנספורמטיבית בין הצופה לנצפה. אין תופעה הקיימת לעצמה בנפרד מהסביבה ואין כל דרך להפריד את השפעת הצופה על הנצפה. העולם הוא רשת אינסופית של תופעות הקיימות בזיקה זו לזו. עקרון ה"אין אני" (anatta) הנובע באופן לוגי משני העקרונות הקודמים, שולל קיום עצמי במובן של זהות עצמית בעלת מבנה או מהות קבועה ובלתי משתנה. הנפש או התודעה היא דינמית, מושפעת ובד בבד משפיעה, מתהווה מרגע לרגע בזיקה עם סביבה אורגנית משתנה. עיקרון זה מנכיח בד בבד הן את פגיעותינו העקרונית כישויות ארעיות מטבען, והן את פוטנציאל היצירה וההתחדשות שנולד בכל רגע. החמלה שוהה באומץ, רכות וענווה עם אותו רטט של פחד שאנחנו נוטים לסלק מהמודעות על ידי ניסיון תודעתנו להיאחז באשליית עצמי קבוע, נפרד ובלתי משתנה. במילים אחרות, כאשר התודעה מייצרת לעצמה סיפורים על אודות המציאות (סיפורים הנגועים באשליית מציאות קבועה ובלתי משתנה) נוצר ניכור או נתק בין עולם המחשבות לבין החיבור האורגני אל החוויה. הבודהיזם מזהה את מקור הסבל האנושי עם אותו נתק או חוסר קבלה עקרונית את עובדת קיומנו הארעי והבלתי נפרד מזולתנו. התפיסה הבודהיסטית נשענת אפוא על האבחנה בין הכאבים הבלתי נמנעים שמזמנים החיים (לידה, חולי, מוות, אובדן) לבין הסבל האנושי שהוא תוצר תודעתי ולפיכך ניתן לסילוק. החמלה מובנת בהקשר זה (כפי שמופיעה בתפילת הבודהיסטווה) כאקט של המרת הסבל בְּמגע עם המציאות, על הכאבים הבלתי נמנעים הכרוכים בה כמו גם על רגעי האושר שהיא מזמנת.
התפיסה הבודהיסטית מייצגת, אם כן, עמדה הומניסטית המייחסת ל"אהבת רעך כמוך" משמעות אנושית פסיכולוגית מכוננת ומחייבת לשם שחרור מסבל והשגת רווחה ואושר אישי, כפי שאומר שאנטי דווה, אחד מהפילוסופים החשובים במסורת הבודהיסטית: "כל טוב העולם בא מאהבת הזולת וכל הרעות מקורן באהבה העצמית. מה טעם להרבות מילים? העצמי קשור לעניינו שלו והבודהא נתון לענייני זולתו. את ההבדל תראה בעצמך".)
בתפיסה הבודהיסטית, המוסר או החמלה אינם מופיעים בקונטקסט של שיח אלא כאיכות הנמצאת בהרמוניה עם צורכי האני לשחרור מסבל והשגת עושר.וכדברי הדלאי לאמה "אפשר לוותר על הדת, אך איש אינו יכול לוותר על אהבה וחמלה"
קיום מצוות נתפס כתופעה המעודדת את ההתחברות אל סדר עולמי על-אנושי נעלה. לפי תפיסה זו, עקרונות המוסר והמידות הטובות מבטאים צורך פסיכולוגי או גורם מסייע להשגת רווחה נפשית ואושר, כפי שהחמלה והאהבה נתפסת ככזו בבודהיזם. אלא שהחמלה והמידות הטובות מקבלות משמעות שונה בבודהיזם מהמשמעות הרואה את מקומה של האתיקה כשיח של שכר ועונש בין אדם לרשות חיצונית .
בודהיזם - מדיטציה –
המדיטציה בבודהיזם זהו כלי להתבוננות עצמית ולאיזון הנפש. בשונה מהמדיטציה ההינדית כאן אין שימושים במנטרות. נעשית באמצעות התרכזות באובייקט אחד (לדוגמא: נשימה או ארבעת האלמנטים ואובייקטים פיזיים ומופשטים אחרים) והחזרה חוזרת ונשנית של התודעה לאובייקט. ככל שמתקדמת המדיטציה התודעה נוטה פחות "לברוח" לאובייקטים אחרים ונשארת מרוכזת באובייקט הנבחר, וכך "שוקעת" בו יותר ויותר. כאשר המדיטציה מתבססת והתודעה נותרת יציבה באובייקט תתכן כניסה לדרגות שונות של מצבי תודעה המכונים גְ'הָאנַה
היעד של מדיטצית סמתהה הוא השגת מצבי ריכוז גבוהים בהם יש שלווה ויציבות וכן תחושות הנאה המציפה אותנו. בקונטקסט הבודהיסטי היא מהווה מצד אחד דרך להשיג הנאות שאינן תלויות בחושים שאותן הבודהה מכנה 'הנאות בעולם הזה', ומצד שני סמתהה היא בסיס למדיטצית ויפסנא באופן שהיא מכינה את התודעה - מפתחת, מייצבת, מאזנת,. מחדדת, הופכת אותה לנוחה ובהירה ויוצרת כלי מתאים להתבוננות בתופעות הפיזיות והמנטליות.
מטרתה של מדיטצית ויפסנא היא הבנה של שלושת מאפייני התופעות –.ארעיותסבלוחוסר
.
בודהיזם - דרך האמצע או שביל הזהב.
בפרק זה יובאו תאוריות של אריסטו והרמב"ם לגבי נושא חשוב זה.
דרך האמצע, (majjhim paipad), היא הדרך אותה גילה הבודהה במהלך חיפוש ממושך אחר דרך להפסקת הסבל הקיומי.. דרך זו מובילה לשלווה, להארה, לניבּאנה - היעד המוחלט.
סידהרתא גוטמה, וויתר על תענוגות החיים ויצא לחיפוש אחרי האמת מתוך כוונה להגיע לחיים שלמים ונכונים יותר. הוא יצא לדרך של סיגופין ,עינויים עצמיים קיצוניים כגון הרעבה עצמית עד כדי אובדן הכרה במשך שש שנים בהן היה פרוש חסר - כל ביערות.צריך לזכור שנושא הפרישה ליער הי מקובל באותה עת ע"י מאמינים הינדים ויוגים למיניהם.
והן אך כאשר השיג הארה מושלמת והפך לבודהה, הוא הבין ששתי דרכים אלו אינן מובילות לשלווה המיוחלת, לקץ הסבל - לניבּאנה. הוא פנה אל חמשת תלמידיו הראשונים והסביר להם כיצד על פרוש העוזב את ביתו, משפחתו ורכושו, לפעול כדי להשיג את אותה ניבּאנה:אחת המטרות הנעלות של הפרישות הייתה שחרור (גאולה), 'מוֹקְשָה' (moka), בה האמינו שיגיע הקץ לתשוקה הבוערת, וכך יוכלו להשיג את האושר המוחלט.
בודהא הגיע להבנה. עמוקה של דרך האמצע אשר פוקחת עיניים, מביאה ידיעה, ומובילה לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות, לניבּאנה.
הבודהה הציג את דרך האמצע כדרך בעלת שמונה היבטים, כדרך הטוהר, אשר בעקבותיה יוכל הנזיר להשיג את המטרה הנעלה - את הניבּאנה:
ומהי דרך אמצע זו? זוהי הדרך הנאצלת בעלת שמונה האיברים, כלומר: הבנה נכונה, כוונה נכונה (או 'מחשבה נכונה'), דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון.
דרך האמצע אינה דרך של פשרה בין שתי אפשרויות שונות אלא המנעות מקיצוניות
פיתוח התנהגות מועילה ותורמת לאדם המתרגל אותה ולסביבתו והימנעות מפגיעה בעצמו ובסובבים אותו. דרך זו, המכונה דרך האמצע, או הדרך בעלת שמונה האיברים, מוצגת בפירוט בשיחות רבות של הבודהה וזו הדרך אותה לימד לאחר שהתעורר ועד מותו. זוהי דרך ההיטהרות המובילה לשלווה ואין היא מוגבלת. לקבוצה מסוימת של בני אדם, אלא מתאימה לכל יצור חי באשר הוא.
שביל הזהב
הליכה בשביל הזהב פירושה התרחקות מקיצוניות בכל הנוגע לתכונות הנפש.לפי הרמב"ם ואריסטו אדם מוסרי הוא אדם המנהל את אורחות חייו על פי עקרון זה.לפי אריסטו האדם צריך להגיע לאיזון בין תכנות נפשו ולהתרחק מקיצוניות אל האמצע .לפי המיפוי של הרמב"ם כל תכונה מתכונות האדם נמצאת על סקאלה בין שני קצוות- הקצה החיובי יש בו עודף,ואילו הקצה השלילי יש בו חיסרון.למשל,חמדנות וריבוי תאווה היא תכונה שבקצה ה"חיוב" ופרישות וסיגוף היא תכונה ההפוכה,בקצה ה"שלילי".האדם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה, לאדם כזה קורה הרמב"ם "חכם" לדעתו לאדם יש בחירה חופשית ויכולת לשנות את תכונותיו.
לפי הרמב"ם המטרה היא להידמות לה' ככל שניתן.הגדרת "דרך האמצע" צריכה להיות שיקול דעת כדי לדעת מה הפעולה הנכונה ביותר לעשות כעת ולא לנהוג את אותה פעולה בכל מצב.
ביחסו של האדם לסכנות החיים,פחדנות מצד אחד –תכונה הגורמת לו לקפוא על שמריו ...ומצד שני את ההרפתקנות,שהיא מידה הופכית לפחדנות,בה האדם מסכן את חייו ללא סיבה אמיתית (גם על זה אפשר להתווכח...מהי סיבה אמיתית? ) בין שתי המידות האלו יש את אומץ הלב שבו האדם בורח מעימותים,ומסכן את עצמו בעת הצורך,כמו בעת מלחמה.
ביחסו של האדם לרכוש,הקמצן הוא הנהנה העיקרי (לא תמיד) ואילו אחרים לא נהנים ממנו. הפזרן לעומת זאת ,הוא אדם שנותן ללא כל חשבון מרכושו והפחד הוא שבנקל יגיע לשוקת שבורה.הנדיב הוא אדם שמוציא מכספו לפי שיקוליו לפי הצרכים והתנאים שהוא קובע כלומר – שליטה מלאה במצב.
בין אדם עצוב שיכול להגיע עד יאוש לבין אדם בעל עליזות יתרה המידה האמצעית היא שהאדם שמח,כלומר מרוצה ממה שיש לו ועושה את הדברים הנכונים ולא מתייאש מלתקן את מה שהתקלקל..
הרמב"ם קבע שכדי שהאדם ישנה את תכונותיו,לא מספיק לחשוב שצריך להיות אחרת אלא פשוט צריך להתרגל ולעשות אחרת."אחרי המעשים ימשכו הלבבות"-עשיה מתקנת היא לעשות מעשים שהם מעין התכונה שאותה רוצים לרכוש והמעשים יטביעו חותם בנפש האדם וישנו אותו להיות כפי שרצוי בעיניו.