הגן ואני (מתוך טוקיו הלוך חזור)

אני יושב ומתבונן .אומרים שגן זה נעשה לפני 500 שנה ע"י אמן גנים גדול.אלא שלגן הזה אין זמן בכלל.ואולי הוא לא בזמן בכלל. אין סדר בסלעים .הגן סובב ומרחף קלות מעלה מטה כמו על מצע בלתי נראה של נחל.והוא חף ממשמעות.מה שיש הם הסלעים שניצבים כמו להבי סכינים והם נמוכים,והם עגולים,לפעמים ראשם שטוח ולפעמים עגלגל,לעיתים חלק ולעיתים מחוספס.הנה אחד שהוא כמו משיחת מכחול רכה,הנה אחד כמו חרב חדה.

יש בגן תנועה .כמו מפלים מהירים ששואפים אל תחתית הנקיק.הגן משנה צורה מעת לעת.הטחבים שעלו בקיץ או נסוגו בחורף.עלים אדומים שנסעו אליו מן הגן הסמוך בסתיו.פתיתי שלג לבנים על החול הלבן בחורף.

אבל השינויים האמיתיים שיש בו הם השינויים שיש בי.החול הלבנבן סופג אותי פנימה.בגלל הלובן.בגלל הפשטות.החול משמש לי מדריך לחלל הרוח החופשית.הוא מוליך אותי אל ממלכת הצורות שאין להן סוף.נצלבים בו אינסוף של גוונים ורוחות.

כובדם של הסלעים מול אווריריותו של החול.צורתם הפרועה של הסלעים מול קווי המגרפה הישרים בחול.מתנגנת לנו כאן סימפוניה של צורה וצבע:סלעים בשלל גוונים,החול שצבעו אחיד,והירוק העדין של הטחבים.

הנועם הנצחי של הסערה השליווה שיוצרים הסלעים בתוך החול ומולו החומה שעליה צורות השמן הפרועות,שמעוותות פנים למראה השלווה הנינסכת מתוך הגן.  באין ההבעה שלו , הגן מציע לי את אינסופו של היקום.אני מקנא בסלעים.שיש להם מוצקות כזו עד לליבתם.הנמצאת עמוק באדמה.עכשיו הם עטופים בטחבים ובחורף יהיו עירומים.הציקדות ימותו.העלים ינשרו וירקבו וייטמעו היכן שייטמעו וירד השלג והסלעים שם,מוצקים עד ליבתם.

אני יושב ומתבונן בגן והוא מתבונן בי.ואז פתאום איני עוד.בתוך התבוננותי אני נעשה דבר אחר.ואני יכול עכשיו לראות שם סלעים,חול,חומה,טחבים,והיותי שם.יש בו בדיוק מעט הדברים שנחוצים על מנת להניע את הרוח בלי להגביל את הרוח.בעצם אין זה גן כלל.הוא פשוט מקום שלם אבל אינו גמור.הוא הזמנה פתוחה.