תקופת מייג'י ,הרסטורציה

הרסטורציה של מייג'י- כינוי לתקופת קיסרותו של מוצוהיטו (1863 – 1912 ) הרקע לתחילת תקופה זו –יפן מפולגת בין נסיכויות פאודליות בהם שלטו לוחמים סמוראים.כאשר הדמות החזקה  והשליט בפועל באותה העת הייתה השוגון.

ובכן כאקט של אחדות והשלמה הסכים השוגון להחזיר את סמכויותיו לקיסר.הקיסר מקבל את התפטרותו של השוגון שסבר כי לא יפוטר נלחם בצבא הקיסר ובסופו של דבר הגיעו הכוחות להסכמה והשוגון קיבל נחלה מכובדת,אך כוחו ניטל מידיו.

הרסטורציה של מייג'י משמעותה החזרת הכוח של השלטון לקיסר,והוא הופך באופן רשמי למנהיגה של יפן . כלומר כל החוקים וההחלטות הם בשמו של הקיסר.

השלטונות הדגישו כי הרסטורציה לא מעניקה לעם חופש לעשות ככל העולה על רוחו.לכן נוסחו "אזהרות" 1. חובת ציות לחוק ולפקידי הרשות,2.חובת כיבוד הורים. 3.לא לפגוע בזרים .3.לא לעזוב מקומות מגורים.4.שלילת הנצרות – למרות שמאוחר יותר סעיף זה בוטל ויפן נפתחה לנצרות.

השינויים שחלו במעמד הקיסר:

* תפקיד השוגון מבוטל. הקיסר הוא הריבון. יש לזכור ששלטון הקיסר אינו אבסולוטי אינו מקבל החלטות לבד ובאופן עצמאי אלא מתייעץ עם אנשיו. תפקיד השוגון מבוטל. הקיסר הוא הריבון.

* הקיסר מופיע בפומבי ונותן החלטות באופן פומבי. החוקים והחוקה מתפרסמים בשם הקיסר. הוא מעורב יותר בניהול ענייני המדינה.

* סמכויות הקיסר מוגדרות ע"פ החוקה: המפקד העליון של הצבא והצי, אחראי על החקיקה (באישור הפרלמנט), אחראי על ביצוע החוקים, אחראי על הכרזת מלחמה, כינון שלום וכריתת בריתות. בידי הקיסר הסמכות להעניק חנינות, להעניק תארי אצולה וכו'.

* לקיסר מעמד סמלי עליון. החוקה נכתבת בשמו ומתחילה במילה "אני". בנוסף, נקבע שהתפקיד עובר בירושה במשפחה ורק לגברים.

הקיסר הסתייע במעמדו המחודש כדי לקדם חיזוק שני אלמנטים ביפן – האלמנט המערבי של התקדמות טכנולוגית יחד עם חיזוק אופייה הלאומי.

ביטויי התמערבות ומודרניזציה בצבא, בחינוך, בתעשייה ובדת

היפנים הבינו שהם נמצאים בעמדת נחיתות לעומת המערב, תוך הפנמת הלקח מחולשת סין (הפסדה של סין במלחמת האופיום). יפן הסיקה שאם ברצונה לשמור על ריבונותה ותרבותה עליה להשתוות לרמתם של עמי אירופה מבחינת השכלה וכושר לחימה. עניין זה דרש תיקון דראסטי בחברה היפנית בכל תחומי החיים.

השינויים שחלו בצבא:

1)     ביטול צבא הסמוראים והנהגת צבא סדיר באמצעות גיוס חובה: הסיבה שהצבא החדש לא מתבסס על הסמוראים היא ניצול ההזדמנות לבנייה מחדש של צבא יפני מודרני שלא בהכרח מתבסס על ערכי לחימה מיושנים של הסמוראים. כמו כן, צבא חדש יכול לתרום לחיסול ההפרדה המעמדית שקיימת ביפן. העובדה שרוב הצבא הוא צבא סדיר מוזילה את עלויות הצבא, שהיו גבוהות מאוד אילו הצבא היה צבא מקצועי של סמוראים. במסגרת זו של הצבא הסדיר 3 שנים של שירות חובה לגברים מגיל 20 ועוד 4 שנות מילואים. פטורים משירות בנים יחידים, בנים בכורים, סטודנטים, עובדי מדינה, אבות משפחה ומי שהורשע בפלילים. בשלב הראשון היה היקף הגיוס קטן: כ-10 אלפים איש מדי שנה, בכל פעם במחוז אחר. כך עמד לרשות הממשלה צבא סדיר של כ-30 אלף חיילים וצבא מילואים של כ-40 אלף חיילים. בהמשך הזמן גדל מספר המגויסים, אך הצבא נשאר קטן.

   ארגון נשק, חומרי לחימה, מדים ע"פ המקובל במערב. כך גם הוקם מטכ"ל יפני.

ניתן לראות גם דרך המודרניזציה בצבא שינוי במעמד הקיסר, שמתמנה למפקד העליון של הצבא.

השינויים שחלו בחינוך:

ביטויי ההתמערבות בתחום החינוך:

החינוך הוא מפתח ליצירת שינוי בחברה תוך ביסוס אלמנטים תוכניים ומבניים המשקפים מדיניות ואידיאולוגיה. רסטורציית מייג'י סימנה מעבר מחינוך יפני קלאסי, שהוא גם חינוך חלקי מאוד ולא מחייב, לחינוך מודרני מערבי עם גוון מדעי. חינוך שהוא חובה, ושהוא לא מוגבל למעמד או מין.

1871 – הקמת משרד החינוך.

1872 – חוק חינוך חובה: יש לציין שביפן גם לפני שהוחל חינוך החובה היה גדול יחסית מספר יודעי הקרוא והכתוב. אך חינוך החובה העלים את האנאלפביתיות מהחברה היפנית. חינוך החובה התחיל משנה וחצי, אחר כך שלוש, וב-1886 נקבעו כבר ארבע שנות חינוך חובה.

מימון החינוך וקביעת תכנים: החל מ-1880 נטלה המדינה חלק במימון החינוך, אי לכך מספר התלמידים גדל. בנוסף לקרוא וכתוב וחשבון בחינוך היסודי החלו להילמד מקצועות מדעיים, וכמו כן התקיימו "שיעורי מוסר" בעלי גוון לאומי יפני (סוג של שיעור חינוך: נאמנות להורים, לחברה ולקיסר).

הכשרת מורים: בנוסף הוקמו סמינרים ללימוד הוראה בתנאי פנימייה למשך 5 שנים, כשההתחייבות של מי שמסיים אותם היא לעבוד לפחות 10 שנים בהוראה, כשבחמש מהן המדינה ממקמת את המורה בהתאם לבחירתה. הכניסה לסמינרים הייתה על בסיס בחינות כניסה, ובלימודים אלו שולבו הרבה לימודים לאומיים ואף צבאיים.

חינוך תיכוני:  התפתח גם הוא בשנים אלו. חינוך זה הורכב משתי חטיבות: בי"ס תיכון (חמש שנים) ובי"ס גבוה (שלוש שנים). בשלב הראשון, מוסדות אלה כוונו לבנים בלבד. שיטת הסינון הייתה קפדנית. מעטים המשיכו מהיסודי לתיכון ומעטים מהתיכון לבי"ס הגבוה. במקביל הוקמה מערכת של בתי ספר מקצועיים שגם בהם למדו חמש שנים מקצועות כמו: חקלאות, מכונאות, מסחר, ואף היו בתי"ס שלימדו מקצועות כמו רפואה, רוקחות והנדסה. המטרה להכשיר את הבאים למקצוע בצורה הטובה ביותר אליו.

הקמת אוניברסיטאות: ב-1877 הוקמה  אוניברסיטת טוקיו. כדי להתקבל אליה, הונהגו בחינות כניסה קשות ביותר ורק הטובים ביותר התקבלו. במוסד התבסס על ארבע פקולטות מרכזיות: משפטים, רפואה, מדעי הרוח ומדעי הטבע.

לסיכום פרק זה: הוקמה פירמידה חינוכית: הנהגת מערכת חינוך יסודות לכל תוך ביסוס קרוא וכתוב לכולם, חינוך תיכוני ומקצועי לחלק מהאוכלוסייה, כשהמשכילים ביותר המשיכו לאוניברסיטה. אנשי האוניברסיטה החליפו את הסמוראים והיוו בהמשך את האליטה החברתית ביפן. התפיסה של החינוך הייתה לקדם את השילוב בין התמערבות ללאומיות, כאשר החינוך נועד לסייע להעלאת רמת הצבא והתעשייה, תוך שחרור מהתלות בידע המערבי. בשנים אלה, סבלו נשים בשלב מאפליה משמעותית, אבל בהמשך נפתחו גם בתי ספר לנשים, בעיקר ע"י מיסיונרים.

השינויים שחלו בתעשייה:

יפן ששאפה לבצע התמערבות בתחום הכלכלי נתקלה בקשיים ביישום המעבר מחקלאות לתיעוש:

·        מיעוט אוצרות טבע. מצד אחד זהו קושי, אך מצד שני ניתן לראות בכך גם יתרון משום שהעדר אוצרות טבע הפך את יפן למדינה לא אטרקטיבית לכיבוש מערבי.

·        המרחק של יפן מכל מרכז מסחרי או תעשייתי גדול.

·        היעדר ידע ותשתיות.

·        עוני רב.

על מנת להתמודד עם קשיים אלה, נקטה יפן במספר פעולות:

·        בוטל הפיאודליזם ועימו המכסים פנימיים. בכך, נוטרל קושי בולט בדרך למעבר  מחברה חקלאית מיושנת שגרמה לחלוקה פנימית ביפן. המטרה ליצור איזור מכס אחד כדי לעודד קשרי מסחר. ביטול המכסים הפנימיים על העברת סחורות ביפן יביא לגידול בביקוש. ככל שהביקוש לסחורות גדול יותר, הייצור גדל, מה שהזניק את התעשייה היפנית קדימה.

·        שינוי שיטת המיסוי – מעבר ממיסוי ע"פ תוצרת (בעיקר של אורז) למיסוי קבוע על קרקע (באזורים הכפריים). כדי לבצע רפורמה זו בוטלה השיטה הפיאודלית וגם המכסים הפנימיים. השיטה החדשה נועדה להגדיל את ההכנסות ממסים כדי לממן את הרפורמות בתחומים השונים (צבא, תעשייה וחינוך).

·        1870 – הקמת משרד לעבודות ציבוריות: הנחת מסילות ברזל (שהן קריטיות למדינה מתועשת), פיתוח מכרות נחושת ופחם (מקורות אנרגיה) ופיתוח של מפעלי תעשייה כשהממשלה עודדה בעיקר את פיתוח התעשייה הכבדה: מספנות, פיתוח נשק, התפתחות תעשיית טקסטיל (למשל תעשיית גרבי משי בשנות ה-20 של המאה ה-19).

·        הבאת מומחים מבחוץ – בעיקר מהנדסים זרים, בעיקר מאמריקה ומאירופה (לצורך תפעול מפעלים מודרניים. היפנים ניסו ללמוד גם מהטעויות של המערב וכן ניסו ללמוד מהר, כדי להוזיל את עלות העסקת המומחים הזרים. בנוסף, היו מקרים של נטילת הלוואות – כמו מימון הרכבת ע"י בריטניה.

·        סטנדרטיזציה של מידות. מעבר לשיטה מטרית, הכנסת מטבע אחיד ועשרוני (היין), מעבר ללוח שנה גרגוריאני (לועזי).

מאפייני התיעוש ביפן

·        עליית מעמד של אילי הון – הזאיבצו, הכוונה לאילי ההון,  בעלי התאגידים בבעלות משפחתית שלטו על תחומי תעשייה. בין חברות אלה: מיצואי, מיצובישי, יאסודה. כאן התפתחו קשרים בעייתיים בין אנשי ההון לשלטון:  הזאיבצו העניקו מתנות לחברי ממשלה תמורת החלטות פרו-עסקיות שתורמות לעסקיהם.

·        במקביל, התקופה הראשונה של המהפכה התעשייתית ביפן לוותה בניצול קשה של העובדים, שקיבלו שכר נמוך ותנאי עבודה קשים, תוך ניצול רגשות לאומיים, כדי להמריצם.

·        ביסוס תשתיות לתחבורה מודרנית – אם בתחום הספנות (מיצואי, מיצובישי) ואם בתחום הרכבות.

·        ביסוס תשתית לתקשורת מודרנית – הנחת קווי טלגרף, טלפון.

בעיות מעמדות שנוצרו בתהליך תיעושה של יפן

·        נוצרו פערים על רקע כלכלי. לעומת הזאיבצו, היו מיעוט מבוטל מבחינת מספרם באוכלוסייה, הרי שבמקביל נוצר של מעמד פועלים מנוצל, שקיבלו שכר נמוך ותנאי עבודה קשים, תוך ניצול רגשות לאומיים, כדי להמריצם. כמו כן, גם נשים נוצלו בתחום הטקסטיל והועבדו בתת-תנאים. הפגיעה באיכרים כתוצאה מהמודרניזציה. נוצר מעמד של איכרים שלא יכלו לשלם את המס החדש על הקרקע, ולפיכך הם הפכו לאריסים על האדמה שעיבדו. כמו כן, חינוך החובה הוציא את ילדי האיכרים ממעגל העבודה והטיל על ההורים תשלום שכר לימוד, שלרבים היה קשה לעמוד בו. גיוס החובה העניק כבוד לבני הכפר – אבל הוציא גברים צעירים מן העבודה בשדה. מבחינה זו הייתה זו הרעת תנאים לעומת התקופה הקודמת, שבה היו האיכרים פטורים משירות צבאי.

·        מרירות/מרידות של סמוראים שנושלו ממעמדם ולא הצליחו להשתלב ביפן המודרנית. המרירות החברתית, הייתה אחד מהגורמים שהביאו לראשית האימפריאליזם היפני, כלומר כדרך "לייצא" בעיות חברתיות.

 השינויים בתחום הדת:

ביטול האיסור על הנצרות(1873): משלחת איווקורה חזרה ממסע של כמעט שנתיים סביב העולם ללימוד המערב, ובהתאם להמלצתה התבטל האיסור בן 250 השנה על הנצרות. לאחר ביטול האיסור הגיעו מיסיונרים רבים ליפן והחלו לייסד בתי ספר ובתי חולים. מבחינת היפנים הנצרות לא הגיעה לכולם מהזדהות, אלא בשל ניצול הזדמנות: השכלה, ידע רב, התמערבות. זהו חינוך בעיקר בשפה מערבית – הכשרת היפנים המעוניינים לעסוק במסחר בינלאומי. הנצרות שימשה גורם משיכה עבור אותם יפנים שחיפשו הזדמנויות בתחום החינוך שהוענקו ע"י אותם מוסדות חינוך מערביים, ובעיקר שפות.

אולם, אחוז המתנצרים ביפן לא עלה על 1%.

טיפוח דת השינטו כדת ממלכתית-לאומית: השלטונות ביפן חשו בצורך לאחד את העם היפני כנגד מגמת העיור והמודרניזציה, סביב דת השינטו העתיקה שטופחה לדת הרשמית "שינטו ממלכתי". שימוש בדת – טבע לביסוס מדינה מודרנית מאוחדת. שילוני מגדיר זאת כך: "אידיאולוגיה לאומית דתית המבוססת על סגידה לקיסר ולשושלת שלו, על פיאור יפן והיפנים, ועל הדגשת הקוקוטאי ("המבנה הלאומי") של יפן כמדינת משפחה, שהקיסר הוא אביה". במסגרת הצעדים שננקטו:

-         הקניית מעמד ממלכתי למקדשי שינטו.

-         הקמת מקדשים חדשים בתמיכה ממשלתית [עובדי המקדשים הפכו לעובדי מדינה].

-         טיפוח מעמד הקיסר כבן אלים.

יש כאן ניסיון לשלב את הדת במדינה, אך בעיקר לצורך פוליטי של איחוד העם היפני לקידום מטרות לאומיות.

דיכוי הבודהיזם: התנערות מהדת הבודהיסטית שזוהתה עם פיגור ועוני. שתי הדתות (שינטו ובודהיזם) הופרדו. מקדשי שינטו טוהרן מכל סממן בודהיסטי. היו אף מקרים קיצוניים שבהם נשרפו מקדשים בודהיסטיים. הבודהיזם לא הוצא מחוץ לחוק, אולם הממשלה הפסיקה את התמיכה בדת זו וגילתה חוסר סבלנות כלפיה.

כמגמה יש לשים לב, שביפן הדת לא בלמה את המודרניזציה:

·        לוח השנה היפני הותאם ללוח הגרגוריאני (הנוצרי). חגים הוזזו, אך ספירת השנים היא ע"פ ספירת שנות השלטון של הקיסרים.

·        אין שלילת המדע ע"י מוסדות דת.

·        קיימת בסה"כ הפרדה של דת ומדינה.

השינויים בתחום החוקתי-משפטי: חוקת מייג'י (1889)

ב-1889 נכנסה לתוקף החוקה של יפן הידועה כחוקת מייג'י (החוקה נכנסה לתוקף ביצועי ב-1890).

החוקה הוענקה ע"י הקיסר לעם היפני ב-11/2/1889 כאמור, בהתאם להכרזתו מ-1881, ולאחר שהשליחים היפניים למדו את נושא החוקות מהמערב. החוקה שעליה התבססו היפנים במיוחד היא החוקה הגרמנית, זאת משום שגרמניה הייתה מדינה מתקדמת ביותר אז באירופה, וגם מבנה החוקה התאים ליפן: ראשות מבצעת (ובראשה הקיסר) חזקה, ורשות מחוקקת (הפרלמנט) חלשה.

מידע נוסף - עוד לפני כינון החוקה התבצעו צעדי הכנה לקראת הכנסתה לתוקף.

1)                 1885 – הקמת ממשלה בת 10 חברים הממונים ע"י הקיסר ובראשם ראש הממשלה.

2)                 הקמת מפלגות כדי שאלו תוכלנה להתארגן להתמודדות  בבחירות לפרלמנט היפני שאמור היה להיווסד עם כינון החוקה [בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוקמו שתי מפלגות מרכזיות: מפלגה אחת בראשותו של איטגאקי (מפלגת החירות) – נתמכה בעיקר ע"י איכרים. מפלגה שנייה בראשות אוקומה (מפלגת הרפורמה החוקתית) שנתמכה בעיקר ע"י אנשי העסקים.]

מבנה החוקה ותוכנה:

החוקה מתחלקת למבוא ושבעה פרקים העוסקים בהגדרת רשויות השלטון ומערכת היחסים בין השלטון לעם, דרך הגדרת זכויות וחובות האדם.

מבוא – הקיסר כמקור הסמכות החוקתית (החוקה נפתחת באופן סמלי במילה "אני", המתייחסת לקיסר המעניק אותה).

פרק ראשון – עוסק במעמד הקיסר ובהגדרת תפקידיו. הקיסר הוא הריבון, מעמדו קדוש, מפקד צבאי עליון, מכריז מלחמה, מכונן שלום – אך עם זאת האחריות הביצועית היא של השרים.

פרק שני – מתמקד בזכויות ובחובות של הנתינים: שוויון בפני החוק, זכות לקניין, זכות לפרטיות, חופש ביטוי, חופש דת. זאת כמובן במסגרת של חוק ומגבלות של עתות חירום). החובות: מיסים, שירות בצבא לגברים.

פרק שלישי - עוסק בפרלמנט הקיסרי. הפרלמנט יורכב משני בתים: בית נבחרים ["שוגי אין"] ובית לורדים ["קיזוקו אין"]. בית הלורדים מורכב מנציגים שמתמנים מתוך מעמד האצולה שנוצר מחדש לקראת כינון החוקה. יש באצולה זאת שילוב בין אליטות ישנות לאליטות חדשות. יש יצירה של תארי אצולה חדשים, הלקוחים מן המערב. בית הנבחריםנציגים שנבחרים ע"י העם. זכות הבחירה היא ע"פ קריטריונים של מין, מעמד וגיל (כלומר, רק גברים מעל גיל 25 המשלמים מס מעל 15 יין בשנה).

הפרלמנט מאשר חוקים ותקציבים, כשההחלטות צריכות להתקבל ברוב בשני הבתים. הפרלמנט יכול לשנות רק חוקים ומיסים עתידיים. כן, לא ניתן למנוע קביעת תקציב למדינה. אם אין אישור לתקציב חדש, ממשיכים עם התקציב של השנה הקודמת.

פרק רביעי עוסק בתפקידי השרים. תפקיד הרשות המבצעת הוא לנהל את המדינה באמצעות משרדי הממשל השונים. הממשלה גיבשה את החוקים, המסים והתקציבים שהיו אמורים להיות מאושרים על ידי הפרלמנט. תפקידים נוספים: שומר החותם, שתפקידו היה לייעץ לקיסר לפני שהוא חותם על מסמך כלשהו, ושר החצר, האחראי על משפחת הקיסר והניהול השוטף של הארמון. אף שנשאו בתואר שר, לא השתייכו שני בעלי תפקידים אלה לקבינט והיו כפופים ישירות לקיסר.

פרקים 7-5 מתמקדים ב-מערכת המשפט, ניהול כספים וקביעת נהלים לביצוע שינויים בחוקה.

היתרונות והחסרונות בחוקת מייג'י

חסרונות:

·        ניתן לטעון שהחוקה מהווה אמצעי להרגעת קולות האופוזיציה ולא מהלך דמוקרטי אמיתי. לחוקה יש סממנים של מראית עין דמוקרטית בלבד. ההוכחה – המעמד המצומצם של הפרלמנט הקיסרי.

·        הקיסר ובני משפחתו לא נכללו תחת פיקוח הפרלמנט – תקציב המשפחה הקיסרית הופרד מהתקציב השוטף ולא היה נתון תחת פיקוח.

·        מגבלות על מידת ההשתתפות בדמוקרטיה – רק גברים אמידים מעל גיל 25 היו זכאים (לפחות בשלב הראשון) לבחור.

·        היעדר פיקוח אזרחי על מערכת הביטחון. משרות שר הצבא והצי היו פתוחות רק לגנרלים ואדמירלים.

יתרונות:

·        יתרון יחסי: יפן כדמוקרטיה עדיין מתקדמת יותר מארצות שכנות כמו סין ורוסיה. בנוסף, בתחומים כמו הגבלת מין הבוחרים, יפן אינה שונה ממדינות המערב.

·        הפרלמנט היפני הוגדר כ"קיסרי" – בגלל מעמד זה לא הושעתה מעולם פעילותו.

·        לפרלמנט בכל זאת ניתנו סמכויות המגבילות את הממשלה: אי אישור של חוקים ותקציבים.

·        הפרלמנט יכול היה להעביר ביקורת פומבית נגד הממשלה ויכול היה להביע אי-אמון בממשלה.

·        הוסדר מעמד זכויות האדם בחוקה היפנית.