הגיישה ביפן

הגיישות קיימות ביפן משנת 1600,ובמפתיע,היה זה גבר מחופש לאישה,בתיפוף ובסיפורי ג'ו- דאן –מעשיות מצחיקות- בידרו גיישות ממין זכר את האורחים.רק בשנת 1780 תפסו גיישות הנקבות את מעמדן בעולם הבידור כמשוררות,כמוסיקאיות וכאומניות האהבה והבידור.

בימי השוגון טוקונאווה פיקחו חוקי הממשל החומריים על הפרדת המעמדות.רק לבני המעמד העליון הותר לאכול אורז לבן.לבוש המיוחד להם,וכ"ו.בין השאר הדברים שהיו בפיקוח מעמדי ,הייתה גם הזנות.כך נוסדו רבעים מיוחדים בקיוטו ובאדו (טוקיו ),שבהם נחלקו הזונות והגיישות לשתי קטגוריות נפרדות גיישות נחשבו בתקופה זו לבעלות מעמד מכובד ולנשים שזכו בחינוך האמנותי הגבוה ביותר של אותם הזמנים.הן הפגינו כישרונות בתחום המוסיקה,הריקוד ואומנות השיחה,והעדיפו יחסים ארוכי טווח עם הלקוחות,בתקווה שיום יבוא וה"פטרון"  או הבעל לעתיד יפדה אותן מבית בגיישות.

גם כיום הגיישות אינן נחשבות לזונות (הנחשבות לתחתית הסולם החברתי) ,במקרים רבים הן משמשות כפילגשים.זה נכון שכיום חל פיחות במעמדן ,מוסד המארחות גם כן מכרסם במעמדם.מארחת היא אחת המציעה עצמה כבת ליווי לבילויי ובידור בלבד ללא התכנים של הגיישות.

להפוך לגיישה זו פרוצדורה לא פשוטה ,מתחילה בגיל צעיר מאוד (ביום השישי של החודש השישי בנה השישית להיוולדה.היא מתחילה ללמוד :לימוד שירים חדשים,צעדי ריקוד,קיפולי נייר ,נימוסים הליכות,אומנות השיחה.משך הלימוד ארוך עד הגעתה להכשרתה.כמו כן היא לומדת כיצד להכין את טקס התה,ריקוד,שירה,נגינה בקוטו או בשמיסן,כלי הפריטה הדומה לבנג'ו.

כמובן שבתום הכשרתה עליה לעבור בחינות ואז היא עוברת למסלול של פרח למשך כשנה לאחר קבלת התואר.

הקימונו נחשב אצל הגיישה כבגד עבודה,קימונו יפני מפואר עשוי משי עולה לעיתים עשרות אלפי דולר.

שיטת ההתקשרות לגיישה:מי שרוצה לבלות איתה חייב להיות מוצג על ידי לקוח המכיר אותה,אחרת לעולם לא יזכה להגיע אליה גם עם רב ממונו,גובה סכומי הכסף הנגבים מהלקוח  תלוי ברמתה של הגיישה כמובן ובסוג הארוחה,סוג הבילוי,ובאיכות הקימונו אשר לבשה הגיישה.