אמונה ואומנות בהודו

האומנות בהודו היא באיזהו מקום דתית אם כי ההפרדה בין דתי וחילוני זרה לתרבות זו.

הדת היא חלק אינטגראלי מהחיים והחיים על כל ביטוייהם הפרטיים והצבוריים רויים דתיות.

האומנות דתית בכך שיעודה איננו הנאה אסתטית אלא השראה.

רבים נדהמים מריבוי דימויים ארוטיים ומיניים באומנות ה"דתית".תגובה זו נובעת מההתניה התרבותית שלנו שלפיה ביטוי גלוי של מיניות נעשה רק למטרות מפוקפקות ובוודאי אין לו מקום בהקשר הדתי.

יש לזכור שהדימויים הארוטיים – מיניים בארכיטקטורה ובאומנות עשתה הפשטה ,כלומר ההזדווגות הפכה לסמל האחדות, המבטאת את האידאל של התפיסה המיסטית של העולם.

דמויות האלים

הדיוקנאות של האלים שלפעמים מופיעים מרובי גפיים וראשים בפיתולים מוזרים של הגוף וזעם גובל בטרוף על פני האלים.הדיוקנאות הללו משקפות את מצב תודעתנו אנו.

בעוד הדמות השלווה מבטאת את המצב האידאלי אליו שואף כל הינדו או בודהיסט כלומר שיחרור משעבוד לתאוות ותשוקות המניעות את התנהגותנו והנובעות מהבורות לגבי טבע האדם ועולמו.

הדמות הזועמת מייצגת רמות שונות של תודעתנו טרם שחרורה והן את המאבק בין שאיפה לשחרור מחד,והכוחות הקושרים אותנו לתפיסות מוטעות של עצמנו מאידך.

הדמויות המנוגדות המייצגות שלווה או זעם ממחישים לנו את העובדה שההבדל בין שלווה ואושר של נירוונה לבין הסבל של חיינו הרגילים – הוא בנו ושהמעבר ממצב למצב תלוי בנו עצמנו.