אומנות במזרח הרחוק ,קריצה לכוון הזן בודיזם

אומני המזרח הרחוק מבקשים לקבע ביצירתם את תחושת אחדות היקום באמצעות שיג ושיח הרמוניים נשמת הטבע – "הטאו".

הציור הופך לתרגיל רוחני וכדי להגיע לשליטה מבוקרת במכחול חייב האומן להשקיע עצמו בלימודים ולהתמסר להם ללא פשרות ובקפדנות.

הציור הסיני והיפני מקיף מגוון רחב של נושאים- הטבע וחילופי עונות השנה הם נושאים מרכזיים בשניהם.בנוסף התפתח הציור לכווני:תאור עבר היסטורי,תיאורים מחיי היום יום וגם ציורי פני ודיוקן.

יש הבדלים משמעותיים בין הציור הסיני ליפני.

הסגנון הסיני הוא קווי בעיקרו .והאווירה שמשרים הציורים הסיניים היא ממושמעת וחמורה.

ואילו הסגנון היפני חופשי יותר ,הם פיתחו בציוריהם את הצלליות,גישתם רגשית יותר ונושאי הציור יותר דרמטיים ואף הומוריסטיים ויחד עם זאת שיטות העבודה והטכניקות דומות לסגנון הסיני.

הציורים מושפעים מהזן בודהיזם –זהו זרם מתוך הבודהיזם ,שהתפתח בסין בתקופת הטנג מאות 7 – 10 תור הזהב בסין.

הזן בודהיזם נולד מאבא בודהיזם ואם דאואיזם.

דאואיזם:צורת חשיבה אנרכיסטית המטיפה לזרימה עם הטבע .הלימוד מונע יכולת התבוננות- דאו = הדרך.

התורה הבודהיסטית שנוצרה בהודו הייתה דת תרפיסטית-טיפולית שנועדה לבחון את הסיבות למצוקתו וסבלו של האדם .לפי תפיסה זו העולם הוא בר חלוף ואין להיצמד לשום דבר. To attach  אדם צריך להיות תמיד במקום שבו יוכל להיפרד מבני משפחתו,מכסף,ממעמד ולהתחיל נכל מהתחלה,כלומר תפיסה זו שאין להיצמד לדברים יכול לשחרר אדם מסבל הפרידה.יש להגיע לאימון רוחני בו נפסיק להיות תלויים,הן בנכסים רגשיים והן בנכסים יומריים.על פי הבודהיזם לא מדכאים תשוקות אלא פשוט מכבים אותם..

אין נאחזים במי הנהר אלא פשוט נהנים ממגע עם מי הנהר.

הזן בודהיזם מתעסק בשיטות להירגע  ע"י מדיטציה הרצון להביא לשחרור מהרגלי חשיבה על פי השכל ובמקום זה לחוש.

על פי הזן האומנות מהווה תחושה של צמיחה ותנועה.

על פי הזן היצירה אינה צריכה להיות גמורה על מנת שהדימיון ימשך ,בשטח הריק בציור תצא נפשו של הצופה אל מסעו הפרט....אל הלא נודע.

כשאומן מצייר את הנוף הוא מתבונן בו זמן ארוך  מפנים אותו ואז ברגע ,מוציא את התחושה בתמצית במעט קווים ובמעט צורות צעים רמזים תמציתיים.